הטור של רותי המאמנת: למה לא צומחים כאן אלופים אולימפיים?

נראה שהספורט הישראלי בצמיחה מתמדת כל הזמן. עם זאת, בכל אולימפיאדה או אליפות עולם נרשמת אכזבה ממצב הספורט בארץ. בתקשורת דואגים 'ללכלך' על אותם ספורטאים וספורטאיות, לא מבינים למה זה קורה ומה אנחנו עושים לא נכון. בשבועיים האחרונים עבדתי במכביה וצפיתי מהצד ברמה הגבוהה של חלק מהספורטאים מחו"ל. הדבר עורר בי השראה מטורפת וגם צורך להציג את עמדתי בנושא בטור השבועי. אז מה אנחנו יכולים לעשות בעניין? התשובה שלי היא – הרבה!

הדרגתיות היא שם המשחק. הדבר הראשון הוא שאנחנו תמיד מצפים למיידיות – כאן ועכשיו. לגדל ספורטאי זה תהליך של שנים ודורש חשיבה מקיפה מאוד על התאמת תכני אימון לגילאים שונים. בארץ הנטייה לאמן ספורטאים צעירים כאילו הם בוגרים. למעשה, כאן מתחילה הנפילה שלנו. אנחנו שורפים במו ידינו את אותם ספורטאים, הם נפצעים או פשוט מחליטים לעזוב את הספורט בגיל צעיר כי נמאס להם. בחו"ל ישנה הבנייה מגיל צעיר מאוד וחשיבה מתוכננת ומוקפדת.

(משמאל) האתלטיות קתרינה ג'ונסון תומפסון, ג'סיקה אניס היל ולואיז הייזל (צילום: Matt Dunham AP)

תשתיות ספורט ראויות. כאן אני לגמרי מדברת על מתקני ספורט ראויים בכלל ובמצב תקין בפרט. כך לדוגמה, אצטדיוני אתלטיקה קלה בישראל הם מצרך נדיר. בארצות הברית ברדיוס של 16 ק"מ ישנם 10 אצטדיוני אתלטיקה קלה אולימפים במצב מצוין. כאן אפשר בערך לספור על שתי ידיים את מספרם. כמו כן, האצטדיונים הראויים נמצאים במצב רעוע, משטח רקורטן מקולף ויבש ועוד.

שוויון. לעתים זה מרגיש כי בארץ רק המעמד המבוסס יכול להרשות לקחת את הילדים שלו לחוגי ספורט. פרויקטים בודדים מאפשרים לספורטאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך את האפשרות להשתלב בספורט. ספורטאים פעילים שרוצים להתקדם לשלב הבא של המקצוענות נלחמים בתקציבים, בבירוקרטיה ובמימון נמוך. אם אתם שואלים איך זה עובד בחו"ל אז הנה התשובה. בארה"ב לדוגמה, ישנן תוכניות רבות המאפשרות לילדים ונוער ממעמד נמוך להשתתף במסגרות הללו ובכך מקדמות אותם ומוציאות אותם מעולם העוני והפשע. אותם ספורטאים מוצאים את עצמם מקבלים מלגות לאוניברסיטאות וזוכים בהשכלה. דוגמה נוספת היא צרפת ששם ישנה תוכנית שילדים ונוער משלמים סכום סמלי חודשי של רק 5 יורו להשתתפות בחוגי ספורט.

תוכנית על. אף על פי המאמצים, שמשרד התרבות והספורט עושה אין לנו באמת תכנון ארוך טווח לכל ענפי הספורט האולימפיים. פעמים רבות התוכניות הללו, אם ישנן, נבדלות ממשרד החינוך, המקום בו מורים לחינוך גופני יכולים לגלות כישרונות צעירים ולהפנות אותם לגורם מקצועי שיוכל לעזור ולקדם אותם. חיבור בין כל המסגרות ויד אחת מכוונת היו יכולים ליצור מציאות טובה יותר עבור הספורט הישראלי.

אדוה כהן (צילום: שרון בוקוב)

** ובכל זאת, נקודת אור (והיא לא היחידה) בענף הריצה הישראלי – אדוה כהן, רצה מצטיינת של "לידר" – אגודת אתלטיקה השואפת למצוינות ומקדמת אתלטים מגיל צעיר. בשבוע שעבר אדוה שברה את השיא הישראלי בפעם הרביעית השנה בריצה של 3,000 מטרים מכשולים, והגיע למקום ה-9 באליפות אירופה עד גילאי 23. בנוסף, היא מדורגת במקום ה-1 באליפות ישראל ב-5,000 מטרים ומקום ראשון ב-1,500 מטרים. אלופה של ממש.

אדוה כהן (צילום: איילת סרוסי)

לכן, זאת ממש לא פנטזיה שגם כאן במסלולים, במגרשים ובאולמות הספורט ניתן להצמיח את הדור הבא של האלופים, אבל זה מצריך חשיבה מעמיקה, מקיפה, מתוכננת וארוכת טווח, הרבה השקעה ולא מעט סבלנות.

רותי זינדל-אוכמן, חצי מרתון ירושלים 2016 (צילום: יונתן זינדל)