ציפי מלכוב, אלמנת צה"ל בירושלים, במאבק נגד בית הלוחם

"זו הפעם הראשונה שאני עושה משהו בשביל עצמי", כך אומרת ציפי מלכוב, תושבת העיר, לשעבר עיתונאית בכירה, שפרשה לגמלאות בשנה האחרונה, אולם לאחר שביקשה להשתמש בשירותי בית הלוחם כאלמנת צה"ל, היא נתקלה בסירוב. בעלה, סרן שמואל (מולי) מלכוב ז"ל, נפל ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. "לא זכור לי שהפסקתי להיות אלמנה", אומרת מלכוב, ומספרת: "אני ידעתי שבשלב מסוים אני אפרוש מהעבודה. עשיתי הכנות לקראת הפרישה, ונזכרתי שלפני למעלה מעשור קיבלתי מכתב מארגון האלמנות, על כך שאני יכולה להשתמש בשירותי בית הלוחם. אז זמן מה לפני שפרשתי מעבודתי הרמתי טלפון וביקשתי להירשם. ענתה לי אישה, אפילו לא שאלה מי אני ומה אני, ושאלה אותי מיד 'בת כמה? את בת 65 או עברת את ה־65?'. אחרי שאמרתי לה את גילי, היא אמרה לי 'הלך עליך'. הייתי בהלם. שאלתי 'מה זאת אומרת הלך עלי?' אז היא אמרה לי שאלמנות, שמלאו להן 65, אינן מורשות להירשם לבית הלוחם".

"אמרתי לה – 'למה הפסקתי להיות אלמנה? אין לי קבר שאני הולכת אליו בשורה הראשונה בחלקה בהר הרצל? בעלי קם לתחייה?' אז היא אמרה לי 'אני מבינה אותך'. מה היא מבינה אותי. כל חודש מורידים לי 36 שקלים תגמולים מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אז אני אלמנה או לא אלמנה, אני לא מבינה. בלבלתם אותי. אני מחזיקה בארנק שלי תעודה של משרד הביטחון עם תמונה שלי שאני שייכת למשפחת השכול – ציפורה מלכוב, מתחת כתוב 'משפחת השכול'. אז אני שייכת למשפחת השכול או לא שייכת למשפחת השכול?".

ציפי מלכוב (צילום: פרטי)

איך הרגשת אחרי שיחת הטלפון?

"פוגע ומעליב. יש לי עוד חברה אחת, שכמו שבית הלוחם שלח אותי קיבינימט גם אותה שלחו קיבינימט. היא בת 69 ובסך הכל רצתה לשחק קצת ברידג' וגם לה אמרו – לא, פג תוקפך".

***

סרן שמואל (מולי) מלכוב ז"ל, נולד בירושלים ב־29.7.48, התחנך בבית הספר סאלד ובבית חינוך והיה פעיל בשבט מודיעין בתנועת הצופים. את ציפורה מלכוב הוא הכיר כשהיה בקורס קצינים, ובספטמבר 1970 הם נישאו. בהתחלה הם שכרו דירה ברובע היהודי והחלו לשפצה בכוחות עצמם, אולם סרן מלכוב ז"ל לא זכה לחנוך את ביתו. הוא התנדב בבית הנוער העברי והיה מסור לחניכיו – נערים משכונת קטמונים, אותם ליווה לפני גיוסם לצה"ל. הם ראו בו דמות נערצת והיו פוקדים בקביעות את בית הזוג מלכוב. עד היום חלק מהחניכים עורך לזכרו של סרן מלכוב ז"ל, מדי שנה, משחק כדורגל, ובבית הנוער העברי פועל מועדון על שמו.

סרן מלכוב ז"ל גויס למילואים יחד עם גדוד 68 של החטיבה הירושלמית כחודש לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא היה מפקד מעוז "לחצנית", ששלט על צומת מרכזית בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. בצוהרי היום הארור 6.10.73, פרוץ מלחמת יום הכיפורים, צלחו אלפי חיילים את התעלה והסתערו על המעוז שהכיל 18 לוחמים בלבד. כבר בשלבים הראשונים של הקרב נפלו רבים מהלוחמים וביניהם מפקד המעוז – סרן מלכוב ז"ל.

סרן שמואל (מולי) מלכוב ז"ל

"עשרה חודשים מולי היה נעדר, ישבנו בבית ובכינו כל הזמן הזה", משחזרת מלכוב את רגעי ההמתנה האיומים ומורטי העצבים. "זה מה שנשאר לנו לעשות. עלו עליהם שלוש חטיבות מצריות, הבנו שלא היה להם שום סיכוי. מולי היה הראשון שנפל, פגע בו צלף מצרי, אבל אז לא רצנו לתקשורת, אף אחד לא השמיץ את המדינה. המתנו והאמנו שהמדינה דואגת ועושה כמיטב יכולתה למצוא את הלוחמים. רק אחרי שנחתמו הסכמי שביתת הנשק במצרים מצאו אותם, המצרים דאגו לפחות לקבור אותם".

עשרה חודשים לאחר אותו קרב קטלני הובא סרן שמואל (מולי) מלכוב ז"ל למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל. שר הביטחון דאז משה דיין ספד לו ליד הקבר: "מולי היה חייל מצוין, קצין מוכשר וחבר נאמן. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו". הוא הותיר אחריו אישה – ציפי, הורים, אח ואחות ומשפחותיהם, קרובים וחברים רבים. בן 25 במותו.

***

בחזרה לדלתות הסגורות של בית הלוחם. לפני כחודשיים מלכוב הגישה תביעה יחד עם חברתה, מרים תורן – אלמנת צה"ל, שבעלה רב"ט יוסף תורן ז"ל נפל באותו קרב אכזרי מול המצרים. תורן, בדיוק כמו מלכוב, לא הורשתה להירשם לפעילויות בבית הלוחם בשל גילה. למעשה, מתחמי בית הלוחם הוקמו על ידי ארגון נכי צה"ל עבור נכי צה"ל ובני משפחותיהם, במהלך השנים נפתחו השערים גם למשפחות השכול ונפגעי פעולות איבה. את התביעה נגד ארגון נכי צה"ל בשם מלכוב ותורן הגיש לפני כחודשיים עו"ד יוסי חביליו, יו"ר עמותת צחור.

"הכי מעליבה היתה התגובה המקוממת שנמסרה באחת הפעמים על ידי בית הלוחם וארגון נכי צה"ל", מתארת מלכוב. "הם טוענים שצירופן של אלמנות שעברו את גיל 65 יש בכך כדי לפגוע ב'אלמנט השיקומי'. זו סטירת לחי עבורי. יש כאן קונוטציות מעליבות שמציגות אותנו כנשים קשישות, מקומטות, לא אסתטיות שחס וחלילה עלולות להפריע לבאי הבית בשיקומן. מעליב בצורה לא רגילה. והאבסורד הוא בסך הכל מדובר אולי בעשר אלמנות, שעבדו קשה כל החיים שלהן, וחיכו להירשם לאחר הפנסיה. אלמנות זה אלמנות, לא? מה זה חשוב הגיל? מה זה קשור לקמטים שלנו? אולי אם אני אמתח את הפנים שלי אני כן אתקבל. זה פוגע ומעליב. זו הדרה על בסיס גיל".

האנדרטה לחללי גדוד 68 ביער השלום (צילום: פרטי)

"אחרי אין סוף פניות לבית הלוחם, מי שהתגייס לטובתנו בהתנדבות מלאה זה עו"ד יוסי חביליו, יו"ר עמותת צחור", אומרת מלכוב, ומבהירה: "עד לפני חודשיים וחצי לא הייתי בפרונט בכלל כי הייתי עיתונאית ולא יכולתי להופיע. רק לפני יום הזיכרון האחרון, אחרי שקיבלנו תשובות שליליות מבית הלוחם, עו"ד חביליו הגיש בשמי ובשם מרים תורן תביעה משפטית, ולמעשה גלגל את כל הסיפור הזה לפתחו של בית המשפט. שבית המשפט יחליט האם אנחנו קשישות ומקומטות שלא ראויות להיכנס לבית הלוחם, והאם יש בנוכחות שלנו הפרעה לאלמנט השיקומי, כך לטענתם".

רבים מכירים את מלכוב בירושלים. בעלייה התלולה של מדרחוב חמדה ואליעזר בן יהודה צועדת בחולצה שחורה-דקה, בשיער בלונדיני קצוץ, אחד מסממני הזיהוי שלה – כל שערה זהובה את מקומה יודעת, ובלב רחב שמסתתר מתחת לקשיחות בלתי חדירה. בידיה? שקיות לרוב; ובתוכן? אבקת אהבה לחתולי הרחוב הרבים של ירושלים. "כבר 12 שנה אני מאכילה חתולי רחוב", מספרת מלכוב, "כל יום ארבע-חמש תחנות ברחבי ירושלים. החתולים כבר מחכים לי, מכירים אותי".

מלכוב, כאמור, עבדה כעיתונאית בכירה 25 שנה וסיקרה, איך לומר, מערכת בחירות מקומית אחת או שתיים בחייה. הבחירות הראשונות שלה לעירייה היו ב־1993, כשאהוד אולמרט התמודד מול טדי קולק ז"ל, ראש בראש, וניצח אותו.

בימים אלה היא מתמידה בשיעורי היידיש, הערבית והאמנות ומגיעה לקורסים באוניברסיטה העברית כשומעת חופשית. כמו כן, לדבריה היא הפכה ל"פריקית של פעילות גופנית – משהו שלא היה לי זמן אליו שנים", כך אומרת. היא הולכת לפחות פעמיים בשבוע לבתי הקולנוע – "אחת האהבות שלי". בנוסף, מבקרת מלכוב באופן קבוע בשווקים של מזרח ירושלים ומקפידה לפרסם בדף הפייסבוק שלה את המתרחש במקום. "נורא חשובה לי דמותה של ירושלים", היא מדגישה. "אני לא ירושלמית אסלית, הגעתי מיפו, אבל ברגע שהכרתי את מולי היה לי ברור שאעבור לירושלים. תוך כדי החברות שלנו התאהבתי בעיר הזאת, אני חושבת שרוב האנשים חושבים שאני ירושלמית אסלית, שנולדתי פה, וזה די מחמיא לי. הייתי עיתונאית בידיעות ירושלים קרוב ל־25 שנה, וכל הזמן עבדתי בשביל אחרים", מוסיפה ומסכמת מלכוב, "רציתי להגן על דמותה של ירושלים כי ראיתי לאן פניה הולכות. אכפת לי מהעיר הזו, אני לא רוצה שהיא תלך לאיבוד. הגעתי לעיתונות כי ראיתי בכך שליחות, ראיתי בכך דרך לעזור לאחרים ולחלשים ולכאלה שקשה להם להתמודד עם הבירוקרטיה ועם רשויות החוק, והיום אני בפעם הראשונה פועלת למען עצמי".

תגובה

מארגון נכי צה"ל, עמותה פרטית המפעילה את בית הלוחם, נמסר בתגובה: "בתי הלוחם של ארגון נכי צה"ל, משמשים בראש ובראשונה, מרכזי שיקום, ספורט, תרבות וחברה לנכי צה"ל ולבני משפחותיהם. לאור שותפות הגורל, מצא הארגון לנכון להעניק גם לאוכלוסיות נוספות, ביניהן משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה, אפשרות לקחת חלק בפעילויות שהוא מציע ולעשות שימוש במתקני הארגון. עם זאת, ועל מנת שלא לפגוע במרקם השיקומי שנועד כאמור לנכי צה"ל, נקבעו קריטריונים ומגבלות לרישום לבתי הלוחם לאוכלוסיות שאינן נמנות עם נכי צה"ל, וזאת בתיאום ובהסכמת הארגונים היציגים. בכל הנוגע לאלמנות צה"ל סוכם עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וארגון 'יד לבנים', כי גיל אלמנות צה"ל בעת הרישום לבתי הלוחם יפחת מ-65 שנה. מגבלת הגיל נובעת מהרצון לאפשר לאלמנת צה"ל מתקן שיקומי וחברתי – בעיקר בשנים הראשונות לאחר שהצטרפה למשפחת השכול. באשר למספר האלמנות שיכולות להצטרף לכל בית לוחם – הדבר נקבע על ידי הועד הארצי של הארגון, בהתאם למספר החברים, נכי צה"ל, בכל בית ויכולת קליטת אוכלוסיות נוספות וחיצוניות. נדגיש כי אלמנת צה"ל אשר הצטרפה לבית הלוחם לפני שמלאו 65 שנה, תוכל כמובן להישאר חברת הבית ללא מגבלת גיל ולפי רצונה".

גורמים בארגון נכי צה"ל, ציינו כי "בתקופה האחרונה, לאור התביעה שהוגשה, עולה בקרב נכי צה"ל קריאה להפסיק ולקבל אוכלוסיות שאינן נמנות עם נכי צה"ל לבתי הלוחם – באופן גורף. 'לא יתכן שאנחנו פותחים את הדלת שלנו, מרצוננו החופשי, מתוך רצון להעניק גם למי שאינו נמנה על חברי הארגון, את האפשרות ליהנות ממתקן שיקומי ייחודי, ובמקום לקבל הכרת תודה, מופנית אלינו ביקורת חסרת בסיס', כך פנה אחד מנכי צה"ל ליו"ר הארגון חיים בר".