"הפועל שלי – כן, דודו ויוסי, שלי ולא שלכם – על סף מוות"

לכבוד משפחת סאסי,

כששאלו אותי אם זה רציני, נושא ייפוי הכח שניתן לדודו דהאן למכור את הפועל – צחקתי. גם לי, כמו שאתם בטח זוכרים, היה ייפוי כח כזה, גם אני קיבלתי מסמך הבנות ודרישות. וכמוני עמדו גם מיקי מרקוביץ', אילן מאי, ועוד כמה אנשים טובים. כולם אוהדים מן השורה שבסך הכל ניסו לעזור להעביר את הפועל לידיים אחרות.

אודה מיד – אין לי שנאה אליכם. אני לא חושב שאתם מקדישים את חייכם להרוס אותנו, אבל במבחן התוצאה – זה בדיוק מה שקורה. ולכן עליכם לפנות את הכסא, דודו ויוסי. אין ברירה אחרת.

במבט מהיר 22 שנה אחורה, המצב לא מזהיר, וזאת בלשון המעטה של האנדרסטייטמנט של העדינות. עברנו פירוק, ירידות ליגה משפילות לליגה ה־3 (פעמיים!!!) הפכנו מגוש של 2,500 אוהדים נאמנים בכל משחק בית ועוד כמה מאות בחוץ – ל־100 (במקרה הטוב) במשחקי הבית.

דני מועלם (צילום: פרטי)

נתתם לאוהדים זגזגנים, אוהדי ברידג' ובדמינטון, להקים קבוצת חיקוי, להעריץ אותה, ולרצות לקרוא לה בשם הקדוש "הפועל ירושלים"! הפכתם את הקבוצה ללא רלוונטית, עד שדומה שגם פרפורי גסיסה, מוות סופי והתפרקות לא תזכה את הגופה שנקראת הפועל ביותר משורה בודדת במדורי הספורט.

אוי לכם, סאסים, אם הלב האדום יפסיק לפעום במשמרת שלכם. כי אם לא תיגמר הפארסה הזו שנקראת "הפועל ירושלים בבעלות משפחת סאסי", זה מה שיקרה. הפועל שלי – כן, דודו ויוסי, שלי ולא שלכם – על סף מוות, ואם היא תמות ותישכח מלב כל, החיקוי הנוצץ שאורב בפינה יחגוג את ניצחונו ואתם תיזכרו לדיראון עולם כמי שניתקו את מכונת החמצן.

כל כך דק, הקו המפריד בין לצאת גדולים לבין לצאת טיפשים. מה עוד נדרש? מה הסיפור? בשביל חצי מיליון לכאן או לכאן, תהרסו את חיינו? תהרסו את חייכם? תפגעו בכל כך הרבה אנשים בגלל כבוד? קחו נשימה, תאמרו שלום יפה, תנו לנו לצאת לדרך חדשה כי לנו אין אופציה אחרת. היינו פה לפניכם, נהיה פה אחריכם. עם בעלים אחרים, עם עתיד, עם תקווה, עם חלום.