טורים
דודו קופרמן ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

פרידה עצובה מדודו 'ראש העיר' קופרמן ז"ל

חיים ברעם נפרד מדודו 'ראש העיר' קופרמן, שהלך השבוע לעולמו

מאת: חיים ברעם

הבשורה אודות מותו של דודו 'ראש העיר' קופרמן היכתה בי קשה ולא נותר לי אלא לכתוב עליו מיד. "כל העיר" הוא מכנה משותף חשוב בינינו, והירושלמיות הבוטה שלנו הדריכה את כל צעדינו. לא היינו ממש חברים. דודו גדל בצפון העיר, אני במערבה ולא נתקלתי בו כלל בילדות. ישבנו לעתים בבתי קפה במרכז העיר, שכולם נעלמו כבר, ושוחחנו על כלום ושום דבר. העממיות של דודו היתה יותר אמיתית מזו שלי. פעם ישבנו ב"אלנו" בבן יהודה, וגבר מסומם לחלוטין התיישב לידינו. כמו כולם, גם הוא אהב את דודו. אני בקושי עמדתי בסירחון, בלכלוך, ביריקות לכל הכיוונים; דודו הסתדר איתו מצוין, קנה לו כוסית של קוניאק וצחק מבדיחותיו המגושמות. דודו הבחין במצוקתי ושלח בי מבט קשה. אחרי שהמסומם הלך, לא לפני שהקיא קצת ליד השולחן, דודו אמר לי: "אתה אוהב את העם? אז גם עמוס הוא העם". הלקח הזה נחרת אצלי לשנים. תמיד ידעתי שניתן ללמוד מכל אדם, ודודו היה אושיה בעיר.

בני דורי סבורים שנהגתי לבלות עם דודו ראש העיר ב"בכחוס", בנחלת שבעה. ירושלמים טובים אוהבים להחליף איתי זיכרונות מהמקום המיתולוגי, חרף העובדה שהייתי שם רק פעם אחת. בימי הזוהר של הבוהמה הירושלמית שהיתי בלונדון, שעיצבה את אישיותי ואת השקפת עולמי. תמיד הייתי איש של קפה ולא של יין, ואני שונא לצאת מביתי בערבים. דודו היה איש נחמד עם חיוך מלבב, עבד בטלוויזיה לפרנסתו ואת טוריו ב"כל העיר" בקושי הבנתי. הוא בנה לעצמו שפה קלילה, הבחורות היו "שפּוֹזוֹת", והבנתי שהוא שקוע קצת בעולמו של הסופר האמריקאי דיימון ראניון. הוא אהב את העיתון שלנו (עוד מכנה משותף חשוב בינינו) והיה גאה מאוד בהשפעתו הרבה בעיר. העניין שלו בכדורגל היה זעום ועמום, ואחרי שנים של היכרות טרם למדתי אם היה אוהד שלנו (אדום) או של בית"ר.

דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

 

על ימי "בכחוס" דיבר בערגה, אבל גם באירוניה. הוא הכיר את כל אנשי הרוח בעיר וגם את אנשי ה"רוח", לא כל כך האמין באידיאולוגיה אלא בחברוּת. לימים נקשרה בינינו ברית אמיתית, שגם היא קשורה ב"כל העיר". כשנולד בנו היחיד יונתן, ערכה העיתונאית המעולה רחל מהגר ראיון משותף לשנינו כ"אבות מבוגרים". אביתר שלי נולד יממה אחרי יונתן של דודו; הראיון היה רגיש ונחמד וכאשר מלאו לשניהם שבע שנים רחל ערכה איתם כתבה נוספת. מאז נהגנו לדבר רק על הילדים (נושא חביב עליי בכל מקרה). דודו היה קשור ליונתן בכל נימי נפשו וצחק עליי שאינני מבין את משמעותה של הורות לבן יחיד. פעם שאל אותי על פיצ'ו, עוד משורר בלי שיר שצעד ברחובות עירנו והיה קרוב משפחתי. הוא אמר שאנשים כמו פיצ'ו וכמוהו מילאו רק חלק מזערי מייעודם ואפילו דמע קצת. פיצ'ו נפטר בינתיים מסרטן, והשבוע גם דודו דעך סופית. מאז שיונתן מת מדום לב לפני כארבע שנים דודו מאס קצת בחייו. הוא המשיך לשבת בבתי קפה, התבונן במבלים למיניהם ואולי גם ב"שפוזות", אבל לא היה ניתן לטעות בחיוכו המר. הגורל התאכזר לדודו, וייסורי האיוב שלו זעקו מעבר לשתיקתו.

דודו ראש העיר היה "טיפוס", מאחרוני המבלים הירושלמים של פעם. בניגוד לכמה מחבריו היה איש חסר יומרות, וצפה במרחש בעיר מנקודת תצפית משלו. "הכול כאן אבוד", אמר לי לפני כשנה, "וגם אנחנו אבודים". זה אולי נכון, אבל הכוחות העלומים מלמעלה היו יכולים להשאיר לו את יונתן, בן הזקונים הנחמד.
יהיה זכרו ברוך!

כל מה שקורה בעיר אצלך במייל

אולי יעניין אותך גם

תגובות