תערוכה מיוחדת ומאוד ירושלמית מוצגת בימים אלה באולם פינקוס שבמרכז הקונגרסים בנייני האומה. התערוכה, “כוכבים מעל כיכר ‘ציון’: בתי הקולנוע של ירושלים”, מציגה כרזות וצילומים נוסטלגיים של בתי הקולנוע בירושלים במאה שעברה – החל משנות ה־20 ועד לשנות ה־90. התערוכה החלה להציג החודש, ותישאר פתוחה בחודשים הקרובים.
“כמקום מרכזי בהוויה התרבותית הירושלמית והישראלית, החלטנו להעלות את התערוכה: ‘כוכבים מעל כיכר ציון – בתי הקולנוע של ירושלים’, בסימן 50 שנה לאיחוד העיר”, מציינת מירה אלטמן, מנכ”לית מרכז הקונגרסים הבינלאומי בנייני האומה ומוסיפה: “בהצגת פיסות ההיסטוריה של העיר, פונה התערוכה לירושלמים, שמתגעגעים לימים בהם היו בתי הקולנוע חלק חשוב בהווייתם, וגם לקהל הרחב, חובב התרבות והקולנוע”.
ערן ליטוין, אוצר התערוכה, מציין כי “התערוכה הזו נולדה בעקבות אהבה אישית שלי לשיר ‘אני וסימון ומואיז הקטן’, המתאר את הילדות של יוסי בנאי בירושלים, שחלקה היתה בקולנוע רקס. בשיר מתוארות הדמויות שהם ראו בסרטים וניסו להעביר לעולם המשחק שלהם. דרך זה יצאתי למחקר על הנושא של בתי הקולנוע בירושלים, שמעולם נעשתה עליו תערוכה. מירה אלטמן, מנכ”לית בנייני האומה מקדמת מאוד את נושא התערוכות במקום והיא נדלקה על הנושא. ובעצם יצאתי לחפש מה היה שם”.
קולנוע ציון (צילום: ראובן מילון)
במחקרו של ליטוין הוא גילה את בתי הקולנוע המרכזיים שפעלו בעיר משנות ה־20 ועד לשנות ה־90 שרוכזו כמעט כולם באותו משולש של בן יהודה, יפו וקינג ג’ורג’. “האזור הזה הפך למרכז תרבותי בעיר שהיתה חילונית יותר, וחלקם עבדו בערב שבת”, מוסיף ליטוין, “קולנוע היה מרכז חברתי, ואנשים היו נפגשים גם לפני ואחרי הסרט. נוצר עולם קסום של ילדות של אנשים שגדלו בירושלים. זה עצוב מאוד שרובם נסגרו, זה קרה כשהטלוויזיה התחילה לשדר ואז נכנס הווידאו, וכוח הקולנוע ירד. קולנוע סמדר הוא השריד האחרון והוא בסכנה מתמדת. זהו עולם תרבותי גדול ומפואר שנכחד”.
רוצים להישאר מעודכנים?
לצורך המחקר שוחח ליטוין עם מבקרים ועם מפעילים או בני משפחה של מפעילי בתי הקולנוע. “כולם סיפרו על בתי הקולנוע בעיניים נוצצות”, הוא מספר, “הבנתי שיש פה משהו שהוא יותר מביזנס רגיל. זה קשור בעולם רגשי מעניין מאוד. הקולנוע היה עולם מקביל על מסך גדול, וקשה לדמיין את זה היום כשאנו חשופים לכל כך הרבה טכנולוגיה”.
לדברי ליטוין, הצגות ראינוע מזדמנות הוקרנו בירושלים עוד בראשית המאה ה- 20, ולווו לרוב במוזיקה מתקליטים, או בנגינת נגנים, שישבו בקדמת האולם. המעבר מראינוע לקולנוע, התרחש בירושלים בשנת 1930, כשהוצג לראשונה בקולנוע “ציון”, סרט מדבר, מלווה במוזיקה.
קולנוע אוריון (צילום: יהודה אייזנשטארק)
אולמות בתי הקולנוע בירושלים שימשו, לא רק להקרנת סרטים, אלא גם להתכנסויות פוליטיות, הצגות, מופעי בידור, קונצרטים וכדומה. בשנות ה־70 החלו להיסגר בתי הקולנוע במרכז ירושלים, כשהאחרונים שבהם סגרו את דלתותיהם בראשית שנות ה־90. חלק מאולמות הקולנוע נהרסו, ואחרים הוסבו לשימושים אחרים.
התערוכה סוקרת שמונה בתי קולנוע גדולים: קולנוע רקס, קולנוע ציון, קולנוע אוריון, קולנוע אדיסון, קולנוע עדן, קולנוע אורגיל, קולנוע תל-אור וקולנוע סמדר.
בתערוכה מוצגים צילומים שצולמו על ידי צלמי התקופה, כרזות וכרטיסי כניסה שהושגו מארכיונים ומאספנים. התערוכה מספרת בקצרה את ההיסטוריה של כל בית קולנוע, כולל ציטוטים משירים העוסקים בנושא.
היציע בקולנוע אדיסון (צילום: פוטו שורץ, אוסף מוקטן)
“יצא לי לראות זוג מבוגרים שהגיעו לצפות בתערוכה”, מספר ליטוין, “ראיתי איך שהם עברו מקולנוע אחד לאחר והעלו זיכרונות ממה שהיה באזור ובקולנוע עצמו. זה היה חלק מהחיים. אנשים נזכרים בסרטים עצמם ולא רק בהם אלא גם במפגש שהיה חלק מהחוויה. המפגש הזה חסר כיום, והתערוכה הזו מעוררת געגועים לזמנים אחרים”.
