גדל באום אל פאחם והיום חולם להיות לוחם בצה"ל - סיפורו של יחיא מחאמיד

יחיא מחאמיד נולד באום אל פחם והיום מתגורר בירושלים. הוא ניזון, לדבריו, מהסתה נגד ישראל וממידע מוטעה שנטעה בו מערכת הלימודים, נציגי הציבור והחברה הערבית. יחיא מתגורר היום בירושלים ועתיד להתגייס לצה"ל. בשנים האחרונות הוא לוקח חלק בפעילות של ארגון StandWithUs במסגרתו הוא מסייר במקומות שונים בעולם ונלחם בארגוני ה-BDS באמצעות האמת שלו ועם עדויות על המציאות שהוא חווה בתור ערבי בישראל.

"אני גדלתי באום אל פחם", מספר יחיא בשיחה אישית עם 'כל העיר', "יש בה מגזר שמקבל רק שנאה ושקרים על מה שהמדינה עושה. הם מקבלים מידע לא נכון על היהודים ועל החיבור שלהם לאדמה הזאת. השקרים מגיעים מהטלוויזיה ומאנשים במערכת החינוך ובכל מקום מסבירים לך שהיהודים רעים, שמדינת ישראל היא מדינת כיבוש ושהצבא רק רוצה להרוג. ככה היו חיי וככה גדלתי מאז שהייתי ילד".

מדריך העסקים הגדול של ירושלים

ילדות באום אל פחם (צילום: אלבום פרטי)

התנגד לחטיפת הנערים וקיבל איומים על חייו

סיפורו של יחיא קצת בלתי נתפס, במיוחד באוזניים ישראליות שרגילות לשמוע מהתקשורת על מתיחות ועל טרור. יחיא, שגדל גם הוא בצילם של פיגועים ומבצעים צבאיים, עבר בחייו דרך מספר ציוני דרך שגרמו לו להעיד על עצמו היום כי הוא ציוני שאוהב את המדינה. "ביוני 2014 פרץ מבצע צוק איתן", הוא נזכר, "אז ביום שני אחד קמתי ופתחתי את הפייסבוק ואת הטלוויזיה בסלון ושמעתי משהו על חטיפה. בחדשות ראיתי שזה כתוב בשורה של המבזקים וידעתי שזה יהיה גדול ושזה לא יעבור ככה סתם. התחלתי לחפש בפייסבוק ומצאתי שם שמות של שלושה נערים: אייל, גלעד ונפתלי. הם היו שלושה חבר'ה בגיל שלי וראיתי בטלוויזיה את אמא של נפתלי [פרנקל] בוכה. אז רציתי לעשות משהו כי הבנתי שצריך שיהיה מישהו שיעמוד ויגיד שזה לא בסדר. מצאתי קמפיין של Bring back our boys והצטרפתי אליהם. צילמתי דגל ישראל וכתבתי את שם הקמפיין על חתיכת נייר ושלחתי את זה לעמוד. זה התפרסם בכל עמודי החדשות ובפייסבוק ואחרי שעתיים קיבלתי טלפון ממישהו שאומר לי ללכת למשטרה. ברגע הזה הבנתי שיש סכנה לחיים שלי. הלכתי למשטרה ובדרך לשם שאלתי את עצמי מה אני עשיתי רע ולמה אני מקבל את כל השנאה הזאת מסביבי ועד היום אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. אחרי חודשיים הייתי צריך לעזוב את העבודה, לא יכולתי להסתובב ברחוב ועד היום אני לא יכול להיכנס לאום אל פחם".

החב"דניק ששינה את חייו (צילום: אלבום פרטי)

הפגישה עם היהודי ששינתה את חייו

אחת הנקודות המשמעותיות בתהליך שעבר היו מפגש חב"דניק שניסה לגרום ליחיא להניח תפילין וללמד אותו על החשיבות של חג הסוכות. המפגש הזה ומה שאמר לו אותו חב"דניק היו רגע מכונן ששינה את תפיסתו אודות יהודים. "התחלתי לעבוד בבית מלון בתל אביב והיה שם אחלה צוות", הוא משחזר, "בשבוע הראשון, לפני סוכות חיכיתי לאוטובוס חזרה לאום אל פחם ופתאום בא אליי חב"דניק ושאל אותי אם הנחתי תפילין בבוקר והתחיל להסביר לי על הלולב והמסורות של סוכות, חייכתי וחיכיתי ואז כשסיים אמרתי לו שאני מתנצל אבל שאני לא יהודי. הוא לא התרגש ואמר לי שאם אני לא יהודי זה לא חשוב, העיקר שאני בן אדם טוב. נזכרתי בכל מה שאמרו לי באום אל פחם, שהיהודים הם אנשים רעים ובמיוחד האנשים הדתיים ופתאום בא מישהו ואומר לי את זה. אז ראיתי שיש הבדל בין המציאות לבין מה שאמרו לי.

נושא דגל ישראל בשבוע האפרטהייד בדרום אפריקה (צילום: אלבום פרטי)

נלחם למען ישראל בכל העולם

עם הזמן והלבטים קיבל יחיא הודעה מארגון StandWithUs. תחילה התנדב שם בתור מתורגמן ומקשר למגזר הערבי אבל כעבור מספר חודשים הבינו בארגון את יכולותיו של יחיא ואת העוצמה שבסיפורו. "הייתי במשלחת של סטנד ווית' אס לדרום אפריקה נגד שבוע האפרטהייד. ביום הראשון בקמפוס אנשי ה-BDS הרביצו לנו וזרקו את הדברים שלנו לצד אבל ביום השני חזרנו עם כוח ועם אנשים והצגנו את הקהילה היהודית ביוהנסוברג ואת מדינת ישראל וניסינו לחנך את הסטודנטים ולענות על השאלות שלהם על ישראל. הם הולכים ל-BDS ושומעים מילים כמו אפרטהייד ודיכוי ומאוד מתרגשים מזה אבל כשאתה מדבר איתם על חמאס ועל הרש"פ הם מבין שלא מדובר באנשים טובים. אז היו אנשים שהתקרבו אלינו ואמרו לנו שהם מאוד שמחים שהם למדו מאתנו. השבוע הזה היה מאוד מרגש וביום האחרון של שבוע האפרטהייד אנשי ה-BDS פשוט לא באו לקמפוס כי לא היה להם מה להגיד. אנשים ראו שיש מישהו ערבי בצד הישראלי ושהתמונה שהם מציגים היא לא נכונה. הרבה סטודנטים מאיגוד הסטודנטים שם שאלו אותי איך אני חי במדינת אפרטהייד ואיך הפלסטינים חיים ועניתי להם על הכל".

יחיא מחמיד – גיבור מקומי ( צילום: אלבום פרטי)

חולם להיות לוחם בגבעתי

למרות הקונפליקט, יחיא מבקש להתגייס לצה"ל. זה אולי לא מסתדר עם הנארטיב שאנחנו מכירים אבל מבחינתו, זה מאוד פשוט, הוא רוצה להחזיר למדינה שבה גדל וממנה קיבל המון. "אני ישראלי, המדינה נתנה לי הרבה ואני צריך להחזיר בחזרה", הוא מסביר בפשטות, "אנחנו גרים במדינה יהודית ודמוקרטית שנותנת זכויות אדם ואנחנו צריכים לשמור על זה וזה לא קל. במדינות אחרות בגיל 18 אתה יושב בבר עם חברים, שותה ועושה חיים אבל אנחנו כאן במזרח התיכון, זו לא שכונה טובה וצריך לשמור על המדינה שלנו. אני מקווה שעוד חבר'ה ערבים יתגייסו, יהיו חלק מהחברה הישראלית, ישרתו בצבא ויתנו חזרה למדינה. יש גם שירות לאומי והרבה דרכים בהן אדם יכול לתת למדינה ולהחזיר לה. אני חושב שאם כל צעיר וצעירה ערבים יעשו שירות לאומי הם גם יחזירו לקהילה שלהם וזה יעזור לכולם".

יחיא לא מסתפק בהתנדבות לשירות סדיר בצה"ל ומקווה להתגייס ולשרת כלוחם בחטיבת גבעתי. במהלך השיחה עם 'כל העיר' הוא נאלץ להתמתח מדי פעם כדי להקל על כאבי רגליים שיש לו לאחר אימון עם 'צוות מייקי' של המרכז לחיילים בודדים. הוא עשה מסע של 30 קילומטר ויחד עם חבר'ה צעירים נוספים עלה את שביל הנחש למצדה עם אלונקה. "אני רוצה להתגייס לגבעתי ובגלל שאני מתנדב אני יכול לבחור לאיפה אני מתגייס", הוא מסביר ואז מתבדח, "יש אפרטהייד במדינה אבל לא נגד הערבים". השירות בצה"ל, ובמיוחד ביחידה לוחמת, הוא משימה מאתגרת אבל ליחיא, שלו גם משפחה בכפרים הפלסטיניים, ברור שזה משרת גם את האינטרסים שלו בתור ערבי ישראלי ושזה למען ביטחון המדינה. "אני רואה חיילים ורואה איך חיילים מתנהגים ואיך זה עובד. אתה לא נכנס סתם לשטח A בלי סיבה. אני מבין שאם אני נכנס עם נשק לעיר פלסטינית אני קודם כל נציג של המדינה. אני אנהג לפי רוח צה"ל, אעשה את העבודה שלי ואחזור. זה לא קל, לעשות את העבודה הזאת בין אם אתה יהודי או ערבי. אני ישראלי ואם מישהו רוצה לפגוע במדינה שלי, זה פוגע גם בי".

סיפורו מעורר ההשראה של יחיא נגמר בנימה אופטימית ועם שאיפה כנה שהוא משתף ישר מהלב: "אני מקווה שאנשים יתעוררו יום אחד מהסיוטים שהאכילו אותם. החלום שלי הוא מזרח תיכון טוב יותר, חברה חופשית יותר בישראל ובכל המזרח התיכון. חברה של אנשים שחיים בחברה דמוקרטית עם כל הזכויות".