אילת ליבר (צילום: מיכל פתאל)
תחרות סיפורי ירושלים
אילת ליבר, מנכ"לית מוזיאון מגדל דוד
"למוזיאון מגדל דוד הגעתי כמדריכה צעירה, במקביל להיותי סטודנטית בירושלים בסוף שנות ה-80. המוזיאון החדש והנוצץ נפתח לקהל בקיץ 89' ומיד היה להצלחה גדולה – התורים התארכו בכניסה הראשית והטלפונים קרסו ממבול ההזמנות. בין המבקרים הרבים אשר הגיעו בשנה הראשונה לראות את האתר ואת תצוגת הקבע החדשה לתולדות העיר היה גם שר הביטחון דאז, הרמטכ"ל משחרר ירושלים, יצחק רבין. ביום שלפני, קיבלתי טלפון ממנהל המוזיאון האגדי אורי אברמסון, בו הודיע לי שנבחרתי למשימה – להדריך את שר הביטחון ופמלייתו בביקורם במוזיאון.
כאשר הבנתי שאין כל מקום להתלבטויות ותשובה שלילית אינה אופציה, הפך הלילה שלפני ללבן לגמרי. עברתי על כל הספרים בספרייה ושיננתי שוב כל תאריך ובדל תאריך בהיסטוריה ארוכת השנים של העיר, שמא ישאל שר הביטחון שאלה כלשהי וחלילה לא אדע את התשובה. השכם בבוקר התייצבתי דרוכה ומוכנה למשימה, לבושה כמו מדריכה, בג'ינס וסוודר נחמד, משננת לעצמי שמות ותאריכים, ציטוטים ואנקדוטות.
כבר בכניסה קיבלה את פני שאגה אדירה מכיוונו של מנהל המוזיאון – "דווקא ג'ינס? מה זה – השתגעת? זה שר הביטחון מגיע פה היום!". "אל תדאג, הוא פלמ"חניק" השבתי ביובש, אבל בתוך תוכי כבר הבנתי את גודל הטעות שנעשתה פה. כל השמלות היפות נשכחו מיותמות בארון כאשר הייתי שקועה בשינון סיפורי ירושלים לדורותיה.
אבל אז הוא הגיע. נחמד, ביישן, קשוב וסקרן. בשקט ובשלוה התלווה לסיור שהלך והתארך לשלוש שעות במהלכן שאל וחקר לעומק כל פרט ופרט, התעניין בכל מוצג, בכל ממצא ארכאולוגי. לא נתן שיפריעו העוזרים, נפנף באלגנטיות את כל העיתונאים. כשהגענו לסוף הסיור שאלתי אם ירצה כבוד השר להוסיף ולספר משהו מחוויותיו האישיות משחרור העיר במלחמת ששת הימים. והוא? חייך, ואז ענה באבירות, בקולו העמוק והמוכר המהדהד עד היום באוזני – "להתחרות אתך בסיפורי ירושלים? אני ממש לא מתכוון לנסות…".
מאז חלפו כבר כמעט שלושים שנה, זכרו של יצחק רבין יהיה חקוק לעד בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. מגדל דוד הוא מוזיאון מצליח, ותיק ומבוסס, ואני סגרתי מעגל וחזרתי לכאן כמנכ"לית ואוצרת ראשית על מנת לחדש את המוזיאון כיאה למאה ה-21. רק מה – מאז אותו יום לא תתפסו אותי בג'ינס!".
עדי שעל ונעה ורטהיים (צילום: אלעד דבי)
לרקוד בעליות לירושלים
עדי שעל ונעה ורטהיים, מנהלי להקת
המחול "ורטיגו"
"לפני 25 שנה הגעתי לירושלים חסר כל, עם כמה חולצות טריקו וזוג נעלי בלט, לרקוד בלהקת "תמר", בניהולו של אמיר קולבן. בסטודיו התמתחה רקדנית צעירה ויפה, שהגיעה מהאקדמיה למחול. נעה. הסתכלנו בעיניים והגופות שלנו אמרו הכל, נעה החלה מצמצמת את המרחק בינינו דורכת את גופה ומטילה עצמה לעברי. בלי לחשוב פעמיים פרשתי את זרועותיי ועזרתי לה לנחות בקלות על כתפי, ומשם בתנועה סיבובית לרצפה. לא היה כל צורך במילים. כרקדן צעיר מצאתי עצמי נדרש להשלמת הכנסה. הרגליים הרקידו אותי במורד נחלת שבעה אל מסעדת אוקיאנוס המיתולוגית. בית מדרשו של אייל שני הפך לחוויה טוטאלית מעוררת השראה עבורי. כמלצר, עבדתי גם במטבח כדי ללמוד את אמנות הכנת הדגים. בסוף הערב נעה הייתה מגיעה לאסוף אותי לדירתנו הצנועה בנחלאות, מעל בית הכנסת של החוזרים בתשובה. "צדיק, בא להשלים מניין?" ושוב אני דוחה בחביבות את ההזמנה. חוצים את מחנה יהודה ועוד לפני שהספקנו להתיישב במסעדת פינתי נשמעת קריאה: "פעמיים מוסקה… מנות יפות.
"כזוג רקדנים בתחילת דרכם חיפשנו מקום לחזרות. סטודיו לא היה אז פשוט נכנסנו לתאטרון ירושלים, כשאנו תרים אחר מקום להתגלגל בו. אנשי התאטרון הטובים מעלימים עין בעודנו חומקים אל החללים הנטושים, שברבות השנים היו שימושיים לפסטיבל ישראל ולאולמות אותם למדנו למלא בקהל עד אפס מקום.
"התשוקה למחול, התעוזה לחלום והנחישות לעשות את מה שאהבה נפשנו – היו לדרך חיים. יחד הקמנו, נעה ועדי, את "ורטיגו", שהפכה למוסד המחול האמנותי המרכזי בבירה. בו פועלים כיום להקת המחול, ביה"ס למחול והסדנא להכשרת רקדנים ולצידם תכנית "כח האיזון" המשלבת רקדנים בעלי יכולות פיסיות שונות".
דודלה בארי (צילום: אבי אוחיון – לע"מ)
להקדיש חיים לנתינה
דודלה בארי, יו"ר עמותת אלע"ד – "אל עיר דוד", חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע"ז
"בעיני פרס ישראל שקיבלתי על מפעל חיים הוא לא אישי. אני שמח שזה צעד נוסף בחיבור של מדינת ישראל ועם ישראל למורשתו בירושלים. לא חלמתי שזו תהיה השליחות שלי. אבל כן ידעתי שאני מחפש חיים עם משמעות, וכאן הרגשתי את ההתאמה שלי, זרמתי עם התחושות ועם האינטואיציה שלי. מה שמניע אותי במשך כל השנים זו באמת תחושת השליחות. הרצון לשוב לעיר דוד, לחפור את עיר דוד, לגלות את ההיסטוריה של ירושלים, לגלות את העבר, לזכות לפתח את המקום הזה, לזכות לפתוח את המקום לקהל הרחב, ולזכות להביא את הקהל הרחב לכאן. אני חושב שזו בהחלט שליחות. בהתחברות לעיר דוד אני מרגיש עד כמה אני בן לשושלת עתיקה. והקשר הזה נותן לי את האפשרות לחלום על העתיד. רק מי שיש לו היסטוריה יש לו גם עתיד. לכן אני מאמין שלחשיפה של עיר דוד, לחשיפה של השורשים והמקורות ההיסטוריים שלנו בעיר דוד, יש משמעות גדולה מאוד. מה המרגש אותי במיוחד הוא כשמוצאים ממצאים שמוזכרים בתנ"ך. מצאנו פה חותמת של המלך חזקיה שכתוב עליה 'חזקיה בן אחז מלך יהודה'. הממצא מחבר אותנו לשורשים הקדומים של העם היהודי בירושלים כבר בימי בית המקדש הראשון לפני 3000 שנה".
חתן פרס ישראל הטרי, מעביר מסר לדור הצעיר ואומר כי "לכל אחד יש את מפעל חייו. אי אפשר להעתיק מפעל חיים מאחד לשני, לכל אחד יש את מה שמתאים לו לעשות. לכל אחד יש את השליחות שמתאימה לו. מה שכן אפשר להעתיק זה שיהיה לך מפעל חיים. אפשר ליצור תרבות של חיים עם משמעות, של חיים למען משהו גדול. הייתי רוצה שכל אחד ילמד להכיר באמת את המפעל חיים שלו ושייקח את השליחות שלו. השליחות תמיד נמצאת במקומות ובתחומים שבהם האדם מסוגל לתת לאחרים ולא לקחת בשביל עצמו. אם זה יהיה המסר שייקחו ממני הצעירים, אם בעוד כמה שנים עוד כמה עשרות אנשים, יבחרו להקדיש את חייהם לנתינה בתחום שחשוב כל אחד בתחומו, המדינה והעם שלנו יראו אחרת".
דוד בלומברג (צילום: דן פרגוס)
מעגלים נסגרים
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית
"הקשר שלי עם הספרייה הלאומית התחיל שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. בשנת 1964, במהלך השירות הצבאי שלי, גוייסתי במשך חמישה שבועות לשמור ולאבטח את אנשי הסגל שעבדו באוניברסיטה בהר הצופים. מדובר היה במתחם גדול ונטוש ברובו שהיה מנותק לחלוטין מהעיר המערבית. בשבועיים הראשונים הוצבתי בבניין שהיה שייך לפקולטה לרפואה, היכן שהיום שוכן בית החולים הדסה ואז נקרא 'בניין רטנוף'. היינו בסה"כ שישה חיילים – מחופשים לשוטרים – שהוצבו שם לבד בבניין ענק, עזוב וקודר. אחת החוויות הסוריאליסטיות ביותר שזכורה לי משם היא כשירדתי למכון הפתולוגי שנמצא בקומה התחתונה. החדרים שם היו חשוכים כמעט לגמרי ואני הרגשתי כמו בסרט אימה של ברגמן כאשר מתוך הארונות ניגלו לי שרידי הניתוחים ושלדי אדם….. חוויה מטלטלת.
"בשלושת השבועות הבאים הוצבתי במתחם העליון של האוניברסיטה. מצאתי את עצמי משוטט לבד במסדרונות ענקיים ונטושים. על מנת להעביר את הזמן הייתי נכנס למה שהיה פעם הספרייה הלאומית. אלפי הספרים היו ארוזים בארגזי קרטון ישנים, החדרים היו מלוכלכים ומעופשים ובכל זאת, למרות האבק והחושך, הצלחתי לעיין ולקרוא בכמה ספרים. הרגשתי סוג של עצבות ותיסכול ממצבם המוזנח של הספרים שנעזבו שם במשך 16 שנים ומהמחשבה שיתכן שכל האוצרות האלה יעמדו שם נטושים עוד עשרות ומאות שנים.
"שנתיים אחר כך, בשנת 1966, חזרתי שוב לירושלים והפעם כסטודנט בגבעת רם. ביליתי לא מעט בספרייה הלאומית שנמצאת עד היום באותו הבניין והמחשבות על הספרים העזובים בהר הצופים עדיין עלו בי מדי פעם. לא העליתי על דעתי שבעוד פחות משנה כל אוצרות החמדה האלו יהיו שוב שלנו. וזו הסיבה שמייד אחרי מלחמת ששת הימים, המקום הראשון שפקדתי היה הר הצופים. בניגוד לאחרים שרצו לראות את העיר העתיקה והכותל אני השתוקקתי לראות את המבנים, החדרים ואת אולמות האוניברסיטה בהר הצופים. זכרתי כל פינה ומסדרון במתחם, שעדיין היה נטוש ברובו. במשך שעות ארוכות הסתובבתי שם ולהפתעתי מצאתי ששום דבר לא השתנה בשלוש השנים שחלפו: מחסני האוכל היו מלאים, ארגזי הספרים עמדו באותו המקום והרגשתי ממש תחושה של עונג ושמחה כשהבנתי שהר הצופים יחזור להיות חלק בלתי נפרד מהאוניברסיטה העברית.
כיום, כיו"ר הספרייה הלאומית, זו מעין סגירת מעגל עבורי. הכרתי את ירושלים דרך הספרייה הנטושה בהר הצופים והיום אני עומד בראש הספרייה הלאומית שהיא מוסד המחקר, העיון, התרבות והקדמה מהמובילים בארץ".
אילן רותם (צילום: יח"צ)
לשמור את השמחה בלב
אילן רותם, מנכ"ל מעלית הזמן בירושלים
"נולדתי בירושלים בבית חולים משגב לדך. גדלתי בקבוץ נתיב הל"ה אך כל חיי סובבים סביב ירושלים. כילד, הייתי אוהד של הפועל ירושלים בכדורגל. באחד ממשחקי הדרבי בעיר, הפועל ירושלים הבקיעה שער שלישי, מה שהביא לתוצאה של 1:3 ואני קפצתי וצעקתי מרוב שמחה. תפס אותי בצוואר אוהד בית"ר ירושלים ואמר לי: 'אתה תשמור את השמחה שלך בלב'. עד סוף המשחק חששתי אפילו לחייך. מאז לא חזרתי לצערי לצפות במשחקי כדורגל בירושלים. אני אוסיף אנקדוטה שקשורה לעבודתי. לפני מספר שבועות נפתחה בשדרות ממילא בירושלים אטרקציה מחודשת – מעלית הזמן בירושלים, עם סרטים בהקרנה היקפית של מסכי לד העוטפים את הקהל, חלקם בתלת מימד, ומושבים נעים על צירי תנועה לחוויה מרגשת. אחד מהסרטים במקום הוא "מעלית הזמן",שרבים מאיתנו כבר מכירים, בכיכובו של חיים טופול, שעושה סדר בתולדות ירושלים ובו ישנה טעות היסטורית אבל היא כל כך חביבה שהחלטנו להשאירה. המלך בתקופת ירמיהו הנביא מזמין את ההמונים לשתות איתו קפה בארמון, אבל הקפה נולד 600 שנה מאחר יותר… מאחר וזה יצא כל כך טוב החלטנו, למרות הכל, להשאיר בסרט".
גן החיות התנכי, המלטה (צילום: אסף דבש)
פילון נולד (במשקל 100 ק"ג)
דר' נילי אבני-מגן, מנהלת זואולוגית ווטרינרית ראשית, גן החיות התנ"כי בירושלים
"מאז שגן החיות התנ"כי עבר למקומו החדש במלחה, בשנת 1994, אני נמצאת כאן. תחילה כמדריכת קבוצות במחלקת החינוך, בהמשך כסטודנטית לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העברית, העוקבת אחר פוריות הפילים ולבסוף, חזרתי אל הגן כווטרינרית המטפלת בכל בעלי החיים בגן החיות. תמיד הייתה לי חיבה מיוחדת לפילים, ולידת הפילון הירושלמי "גבי" היה אירוע שיא מבחינתי.
"הפילות בגן החיות התנ"כי שבירושלים, הגיעו מתאילנד. הפיל הזכר שלנו הגיע מהספארי ברמת גן וקרוי על שם ראש העיר המיתולוגי – טדי קולק, הפילה הבכירה על שם אשתו – "תמר", ולצדה "סוזן" ו"מיכאלה" חברותיה הקרובות. מכיוון שהפיל טדי היה צעיר מידי והפילות החלו להתבגר, הוחלט להזריע את הפילות באופן מלאכותי. זהו פרויקט מאתגר ביותר. לשם כך נעזרנו בצוות מומחים בינלאומי להפריה מלאכותית, אשר הגיע ממכון המחקר בברלין. במקביל, החלו חיפושים אחר אבא פיל, שיסכים לתרום זרע. לאחר בדיקה בקרב תורמים פוטנציאליים, נמצא פיל מתאים ששמו "אמט", והוא תושב גן החיות וויפסנייד שבאנגליה. לאחר שלושה נסיונות הזרעה כושלים, בדיקות הדם ההורמונליות הראו הצלחה ובדיקת האולטרה סאונד הראתה פילון כמעט מושלם ברחמה של "תמר", בחודש החמישי להתפתחותו. התחושה הייתה מדהימה, זו הייתה ההזרעה מספר 10 בעולם בפילים, ובנוסף ההזרעה הבין-יבשתית הראשונה שהצליחה. התחושה הייתה שמדובר כאן בפריצת דרך משמעותית, ידע שיסייע בעתיד לריבוי מוצלח יותר של פילים שכידוע נמצאים בסכנת הכחדה.
"מי שעמד בראש הפרויקט והיה בעל החזון הוא ד"ר גבי אשכר ז"ל. ד"ר אשכר היה הווטרינר הראשי של גן החיות התנ"כי, ולא היה מאושר ממנו לבשר על הצלחת ההפריה. לצערנו הרב נאלצנו להמשיך ללוות את ההיריון ולהתכונן להמלטה המיוחלת בלעדיו, מכיוון שאסון נוראי פקד אותנו כשגבי נהרג בתאונת דרכים.
"ההיריון של הפילות הוא מהארוכים בעולם החי. הוא נמשך 20 עד 22 חודשים, במהלכם החל מעקב רציף אחר תקינות ההיריון. ביום שישי בערב החלה "תמר" הפילה את תהליך ההמלטה ומשזה התארך, קבלה גם זירוז. בשעה 06:00 בבוקר הצליחה "תמר", עם ציר אחד ארוך, ללחוץ את הפילון במורד תעלת ההמלטה וב"בום" גדול הוא נחת על הרצפה בתנוחת עכוז. בשניות שלאחר מכן החסרנו פעימה, עד שהפילון הקטן הואיל בטובו להזיז את החדק ולהראות נשימות ראשונות, ואז אפשר היה כבר לבכות, לצחוק ולהתרגש.
"בשלב הזה כבר ידע הפילון ה"קטן" – 100 ק"ג משקלו, מה הוא אמור לעשות. בתוך חצי שעה ועם קצת עזרה מהמטפלים הוא החל לנסות לעמוד על רגליו. עוד שעתיים חלפו והוא כבר הגיע לעטינים וינק יניקה ראשונה. "תמר" הפילה התגלתה כאם מסורה. "גבי" הפילון התקבל באהבה רבה בעדר הפילים הירושלמי, ולאחר היכרות ראשונית וקצת מאיימת, החלו חברותיה של "תמר" לטפל בו כמעט כמו אמו, ופעמים רבות הוא אף נצפה מנסה לינוק מהן. ביום הולדתו הראשון הגיע משקלו של "גבי" ל-500 ק"ג, ובגיל 6 עבר לגן החיות בגאזייאנטפ שבדרום טורקיה, שם הוא מתגורר ושומר איתנו על קשר עד היום… הירושלמי הוא עכשיו תושב תורכיה.
"אין ספק שהצלחות כאלה והמשך הריבוי של הפיל האסיאני מביא תקווה כי יום אחד יוכלו המומחים להכריז בבטחה שהפיל הנדיר הוצא מרשימת המינים המצויים בסכנת הכחדה, ונדע שלנו – גן החיות הירושלמי, היה חלק קטן בכך".
שרון גוברין, מנכ"ל מלון ממילא (צילום: גולן קריאו)
מטייל בספרי אגדות
שרון גוברין, מנכ"ל מלון ממילא
"השנה היא 1970, אני בן ארבע. אבא שלי לוקח אותי לראשונה בחיי, לירושלים – לעיר העתיקה. בתור ילד קטן, נראה היה לי כאילו נכנסנו לתוך הספר עלי באבא וארבעים השודדים. מקום שכאילו נלקח מספרי האגדות – החנויות הקטנות, הרוכלים, הבייגל'ה והזעתר. ריחות שמעולם לא הרחתי, אנשים שאף פעם לא ראיתי ואוכל עם טעמים חדשים לגמרי. באותה ההזדמנות, סיפר לי אבי על ההיסטוריה המורכבת והמרתקת של העיר, ולקח אותי לראות את המקומות הקדושים. זהו מסוג האירועים בחייו של אדם שמלווים אותו – חיבור של אב ובנו שאינך שוכח כל ימי חייך. לימים, התחלתי לנהל את פרויקט ההקמה של מלון ממילא ומשהו מהזכרון המיוחד שנטע בי אבי, זכה לשכבות נוספות של חוויה והבנה מחודשת של עיר הקודש. יש משהו שונה בלעבוד בירושלים, משהו שנוסך בך, לפני הכל, הרגשה של כבוד למקום. האנשים, הקצב הירושלמי, האותנטיות – מושכים אותך במין קסם בלתי מוסבר. למרות מורכבותה של העיר והקשיים שלעתים כרוכים בהמצאות בה, אני מאוד מחובר אליה, והיא לעולם לא מפסיקה לחדש לי – עם כל יום שעובר, אני לומד עליה דברים נוספים ונחשף לעוד רובד פלאי של העיר שאין סוף לאוצרותיה".
אלדד לוי (צילום: ליאור לינר)
עם קול פעמונים
אלדד לוי, מנהל ובעל חזון הקמת
מוזיאון המוזיקה העברי בירושלים
"החיבור שלי עם ירושלים החל לפני 14 שנה. עברתי להתגורר במושב בית מאיר שליד ירושלים וצלילי ירושלים וניגוניה עוררו אותי ומשכו אותי כאמן ומוסיקאי אל העיר. כיוון שאני לוי, עוסק במוסיקה ומנגנן בסנטור פרסי, שלפי המקורות הוא כלי נגינה בו ניגנו הלוויים בבית המקדש, היה לי תמיד חלום לרכז ולאגד כלי נגינה שירים וניגונים בירושלים המאפיינים את העיר ועל ידי כך לחבר בין האנשים למוסיקה ולשורשים שלנו. ירושלים בעיניי היא כמו אמא טובה שכולם רוצים לחסות בצילה, כך מוזיאון המוסיקה מאגד ניגונים ומקרב אנשים דרך המוסיקה אל העיר ירושלים. הזמינו אותי להשתתף בהכנסת ספר תורה לפני כמה שנים לעילוי נשמתם של הוריו ז"ל של לורנט לוי – איש עסקים מצרפת. לא ידעתי מיהו ומהו. בסוף הערב התחלנו לשוחח וההתרגשות היתה רבה כי גילינו ששנינו חולקים בעצם את אותו החזון. לבנות מרכז מוסיקלי גדול במרכז ירושלים שיאגד ויחבר את כל הצבעים בעם. שהמוסיקה תהיה המוטיב העיקרי בו. מוסיקה זו שפה אוניברסלית מחברת. כל אחד מתחבר למוסיקה בשלל סגנונות.
הראיתי ללורנט את התכנית שלי ושאלתי אותו מי לדעתו יוכל ליזום כיכר כזאת שיש בה מוזיאון, אודיטוריום, כיכר למופעים מוזיאון למוסיקה ועוד. לורנט הציע שאני אקח על עצמי ואהיה המוציא לפועל של הפרוייקט הענק הזה. כך התחלנו דרך משותפת ושותפות חדשה ומרתקת. בשלב הראשון אספתי כ-260 כלי נגינה מהגלויות השונות מהם הגיע עם ישראל. תוך כדי חיפשתי מיקום אידיאלי במרכז ירושלים. כך מצאתי בין רחוב שמאי לרחוב הלל את המתחם בנחלת שבעה, שנקרא כיכר המוסיקה, וכך התחיל למעשה החזון של שנינו לרקום עור וגידים. חלום שהתגשם בירושלים".
ראשית שנות הארבעים, אוסף מוזיאון חצר הישוב הישן
הטריגר לתערוכת "בלוז לכחולי המדים"
אורה פיקל-צברי, אוצרת מוזיאון חצר הישוב הישן
"אני נשאלת פעמים רבות על ידי מבקרים במוזיאון, איך נבחר נושא לתערוכה. התשובה היא פשוטה. בדרך כלל הטריגר הוא תוצאה של מפגש עם המבקרים במוזיאון, המשתפים אותי בחוויותיהם ובזיכרונותיהם. התערוכה החדשה שלנו "בלוז לכחולי המדים" שתפתח לקהל החודש, התחילה במפגש מקרי ביום אביבי בשנת 2011. אחת המבקרות בתערוכת "בעלי המלאכה", תלמה מסינגר, פנתה אלי בשאלה "איך הגיעה אליכם התמונה של אבא שלי?" בתמונה, בין שני האחים לבית מימראן, בעלי חנות המכולת, ניצב שוטר בריטי חייכן. האמת היתה שלא היה לי מושג מי האיש. לאחר מספר דקות נשבר הקרח, ותלמה הנרגשת סיפרה על אביה, מקס מוגלניק, שגוייס לשירות במשטרת המנדט ברובע. על אמה, האחות מבולגריה, שעבדה בבית החולים משגב לדך, ועל זיכרונותיה כילדה קטנה שחיה ברחוב אור החיים, סמוך למבנה בו שוכן המוזיאון כיום. היא ספרה על אמה אהובה, שגידלה עציצים בחצר הפורחת ונזכרה איך בשנת 1946, עם העברתו של אביה לתפקיד אחר בטבריה, הועברו גם העציצים.
מספר חודשים אחר כך, שבה תלמה אל המוזיאון עם תשורה מיוחדת. היא גזמה קטע של ענף מאחד העציצים שנדדו איתם במשך השנים מביתם ברובע היהודי והכינה ייחור שממנו יצמח שתיל חדש. בחגיגיות היא העבירה את השתיל לחצר המוזיאון באומרה "החזרתי אותך לרובע היהודי אחרי כמעט 70 שנה". אז גמלה בליבי ההחלטה להכין תערוכה על השוטרים העבריים במשטרת המנדט ברובע היהודי. מלאכת איסוף החומר היתה סיזיפית, אך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך סייעו באיתור המידע והפריטים השונים המוצגים בתערוכה".
ורד ליון-ירושלמי (צילום: דנה בר סימן טוב)
אהבה ממבט עשירי
ורד ליון-ירושלמי, בעלת משרד ליעוץ
תקשורתי ויחסי ציבור
"כמעט כל אחד מאיתנו התאהב פעם במישהו או מישהי רק אחרי מבט שלישי, רביעי, עשירי….. גם ההתאהבות שלי בירושלים לא היתה 'אהבה ממבט ראשון'. להיפך. כשהגעתי אליה לפני 25 שנים מקיבוץ גבעת ברנר, למה שחשבתי שיהיה רק פרק לימודים קצר באוניברסיטה העברית, היא נראתה לי מנוכרת ומסוכסכת, ענייה ברוח ובחומר, דתית מדי, ועם פרופיל אנושי שונה מאוד מהמקום שבו נולדתי וגדלתי. אבל עם התמשכות הלימודים וככל שנקפו שנות מגורי כאן, גיליתי את הפנים האחרות של העיר – המורכבות, המיוחדות והמעניינות כל כך. את ההתפתחות המשמעותית בסיפור שלי עם ירושלים, אני זוקפת לזכותם של המתנ"סים והמינהלים הקהילתיים בעיר. למעלה מ- 15 שנים הייתי דוברת החברה למתנ"סים, שנים בהן נחשפתי למה שבשפה נקייה נקרא 'הפריפריה החברתית' – עולים חדשים, חרדים, ערבים, נשים חד הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים, אבל לא רק. המתנ"סים – בכל הארץ ובירושלים בפרט – הם הטיט והטיח שמחברים ומהדקים את הלבנים השונות מהן עשויה החברה הישראלית. בתוך זמן קצר גילתי את הפער בין הרטוריקה הפוליטית והדימוי הציבורי הירוד של ירושלים לבין החברה האזרחית בעיר, הקבוצות האקטיביסטיות והקהילות המשגשגות בשכונות. הביקורים במתנ"סים חשפו אותי לעיניים הנוצצות של בני הנוער במרכזי הלמידה שלמרות הקשיים בבית נגשים לבחינות הבגרות, למפעלי ההתנדבות המרשימים בקהילות החרדיות, לגינות הקהילתיות שמטופחות ע"י משפחות צעירות…. עולם עשיר ותוסס של תושבים שלוקחים אחריות על עיצובה ודמותה של הבירה. וכפי שהרבה אנשים מעדיפים לחיות בישובים וקהילות לצד אלו שדומים להם – אני דווקא גיליתי את היופי והקסם שבלחיות לצד אנשים שונים ממך. בבניין המגורים שלנו יש עולים ותיקים וחדשים, מזרחים ואשכנזים, יש לנו בבניין רופא ונהג מונית, עורכי דין ומזכירות, פנסיונרים שצועדים כל בוקר לאט לאט לבית הכנסת השכונתי וילדים רעשניים במדי הצופים. ירושלים שלי היא לא המקומות הקדושים, לא הסמטאות היפות ולא שום סיסמה, סמל או מיתוס. היא האנשים שבה. וככל שיותר מתסכל, מייאש, מורכב ומעצבן לחיות בה – כך אני אוהבת אותה יותר".
איל שר (צילום: זואי דניאל)
משפחה, בית, ירושלים
איל שר, מנכ"ל פסטיבל ישראל, ירושלים
"בשנת 1643 הקדיש סבא רבא של סבא רבא שלי, ברוך מזרחי, את ביתו ברובע היהודי בעיר העתיקה, לבניו ובני בניו לנחלת אבות ולמגוריהם עד ביאת המשיח, על מנת שעם תחיית המתים ישוב הוא להתגורר בביתו. ליד בית ברוך מזרחי התגורר בראשית המאה ה- 20 בעל בית-דפוס בשם יחיאל רויטמן. רויטמן זה בנה מרפסת ועליה בית-שימוש, שבלטה לתוך החצר של בית ברוך מזרחי. אלעזר אליהו מזרחי, מצאצאי ברוך מזרחי, תבע אותו לדין על השגת גבול ופגיעה בשלמות ההקדש. בית הדין קבע כי במקום פיצוי כספי, ידפיס רויטמן על חשבונו את הכרך השלישי של "פרי הארץ", אוסף של שאלות ותשובות על ארבעת חלקי ה"שלחן ערוך", שנכתב במחצית הראשונה של המאה ה18- ע"י צאצא אחר לבית ברוך מזרחי, ישראל מאיר מזרחי, שנודע כאחד מהרבנים החשובים של העיר. פסק הדין הודפס בעמודו האחרון של הספר. בעמודו הראשון של הספר הודפסה צוואתו של ברוך מזרחי משנת 1643, וכך היא נשתמרה והגיעה עד אלינו. הבית נבנה מחדש במסגרת שיקום הרובע לאחר 1967. על קיר הבית מונח הלוח המנציח את זכרו של ברוך מזרחי. סיפור הבית מגולל בסרט ״רק בירושלים״ של האדריכל זאב קדם, שהוא עצמו גר בביתו של בעל בית הדפוס רויטמן, אשר הוציא לאור את כרך ג' של "פרי הארץ”…".
ד"ר דיוויד רוזנסון (צילום: Nicolai Busygin )
לא להזכיר את המילים ליד זרים
ד"ר דיוויד רוזנסון, מנהל בית אבי חי
"בהיותי ילד צעיר בסוף שנות השבעים בסנט-פטסבורג (אז לנינגרד) שמעתי בפעם הראשונה את הורי לוחשים את המילים "ישראל" ו"ירושלים". כששאלתי אותם על משמעות השמות, הם הזהירו אותי שלעולם לא אגיד מילים אלו בקול רם בפומבי. בבריה"מ של שנות השבעים היה מסוכן לדבר על ישראל וירושלים. כעבור כעשרים שנים, כשניהלתי את קרן אבי חי בבריה"מ וניסיתי לקדם את התרבות הישראלית בקרב הקהילות היהודיות, צחקו עליי הקולגות הרוסים שלי ש"התרבות הישראלית" לא משתווה באיכותה ובהיצע שלה לתרבות הרוסית או האירופאית. רק כשהגעתי לארץ בפעם הראשונה, בסוף שנות התשעים, הבנתי שלא רק שיש תרבות בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אלא שמדובר בתרבות איכותית, רצינית ומקצועית מאוד. בפעם הראשונה ראיתי איך נראית ובאה לידי ביטוי התרבות הישראלית בכלל ואיך היא נשענת על המסורת היהודית שמתקיימת לאורך הדורות בפרט. גיליתי שהיצירה הישראלית לא רק מתבססת על המקורות היהודים, אלא גם לוקחת את המסורת למקומות חדשים, מפתיעים ויצירתיים מאוד. לפני ארבע שנים, כשהתחלתי לנהל את בית אבי חי, הבנתי סופית את החיבור בין התרבות הישראלית והיהודית: הן קשורות, תלויות ומהדהדות זו את זו. בית אבי חי גם איפשר לי להוביל את דרכי, את אמצעי הביטוי וההבעה שייחודיים ליוצרים בירושלים ואת המשמעויות של מגוון תחומי הפעילות בעיר. ואכן, בירושלים יש כל כך הרבה קולות, גוונים וצבעים שניתנים לתרבות היהודית ואני מנסה להתאים את התוכן שלנו לכל הקהלים והציבורים בעיר- דתיים וחילונים כאחד, בדגש על הקהלים הצעירים. לפעמים, במהלך מופעים ופעילויות המתקיימות בבית אבי חי אני נזכר באזהרת הוריי – לא לדבר ולא להזכיר אף פעם ליד זרים את ישראל וירושלים כי אלו "שתי מילים מסוכנות". ואז אני מחייך לעצמי ואומר שהנה עבורי, כמי שירושלים היתה פעם רק חלום רחוק – מתגורר, עובד בה ורואה כל יום איזו עיר מיוחדת, מרגשת ומסעירה היא".
אפי בניה (צילום: ניר שאנני)
בין פיסת נחושת לצינור ברזל
אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה בירושלים
"בית הקונפדרציה, כך אנחנו נוהגים לומר בכל הזדמנות, שוכן על קו התפר שבין מזרח העיר למערבה, בין העיר שאוחדה לה יחדיו – לעיר החצויה. קו תפר דק, נפיץ ומדמם, אבל בה בעת מגלם את התקווה העמוקה, הבלתי פוסקת שלנו, לגשר תרבותי, ובעיקר אנושי, מעל שאון המאבקים, הפוליטיקה, האקטואליה. אבל יש עוד קו תפר שבית הקונפדרציה בנוי ממש עליו. זהו גבול שמדובר הרבה פחות, אבל עבורי הוא אישי במיוחד: קו התפר שבין השכונות ימין-משה וממילא. על קו התפר הזה גדלתי עד גיל 14. משפחתי התגוררה בממילא, אולם אני נמשכתי שוב ושוב לבית סבתי שבימין-משה, חוצה את הגבול בין השכונות כמעשה של יומיום. ולא רק לסבתא נמשכתי, אלא לשכונה הקסומה כולה, שזכורה לי כדומה להפליא לתמונות מ"בוסתן ספרדי". החיים בשכונה התנהלו בחצרות ועל המדרכות לא פחות מאשר בחדרי חדרים. הדלתות היו פתוחות תמיד, מאור הפנים היה זמין לכל אדם. כולם הכירו את כולם, ולא רק בשמותיהם. כל אסון, כל שמחה, כל צרה, כל דאגה – המידע עבר בין כולם כמעוף ציפור, וכמעט לכל אדם היתה בשבילך מילה טובה, כתף, חיוך מנחם. אני ובני הדודים שלי נהגנו אז לאסוף בשקדנות כל פיסת נחושת או ברזל שמצאנו בימין-משה. כשצברנו כמות נאה, מיהרנו למכור אותה בממילא תמורת סכומים פעוטים. הכסף הקטן הזה הלך ונצבר, וכך יכולנו מדי פעם ללכת יחד לקולנוע או לאכול במסעדה. ברבים מהשיטוטים האלה שלנו, עברנו ליד בית עתיק ומסתורי למראה. הוא נראה נטוש, מוקף צמחייה, חידתי ומופלא. לא פעם הקפתי אותו בהשתאות, חש אליו משיכה לא מוסברת. לא ידעתי אז שזהו בית הקונפדרציה. הילד שעמד משתאה ומהורהר מול הבית הגלמוד ההוא לא ידע שיום אחד הוא יהיה האיש שיכניס בו חיים ויהפוך אותו לאבן שואבת למאות אמנים, יהודים וערבים, עולים מאתיופיה ומברית-המועצות ומארצות רבות אחרות, דתיים וחילונים, צעירים וותיקים. הילד ההוא ודאי לא ניחש שיום אחד יגיע לכל קצוות תבל, יגלה שם מוזיקאים מדהימים ומקוריים, ויביא רבים מהם לכאן, לבית אטום החלונות והדלתות הזה, שעתה הוא מרכז תרבות בינלאומי פתוח ורבגוני, סוער ומסעיר. ולפעמים, כשאני נח לרגע מול אחד החלונות של בית הקונפדרציה, אני נזכר בילד ההוא, החולם, וחושב איך לפעמים המציאות עולה על כל דמיון".
