לטקס המכונן של חנוכת האוניברסיטה העברית באפריל 1925, כאשר הארץ היתה תחת שלטון המנדט והנציב הבריטי היה הרברט סמואל היה יהודי, קדם טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה שבע שנים קודם לכן – ב-27 ביולי 1918.
היה זה פחות משנה לאחר הגעתם של הבריטים לירושלים ו/או הצהרת בלפור, כשהיישוב היהודי בארץ ישראל עדיין התאושש מתלאות מלחמת העולם הראשונה ומהשלטון העות'מאני. ברם, ד"ר חיים ויצמן שהגיע ארצה בראש משלחת ציונית, פעל נמרצות למימוש הקמת האוניברסיטה. הוא הצליח לשכנע את גנרל אדמונד אלנבי, כובש ירושלים מידי הטורקים, שלא הזדהה עם הצהרת בלפור מנובמבר 1917 – כי לא מדובר בטקס לקידום מטרות לאומיות-ציוניות, אלא בתרומה תרבותית לאזור כולו.
הרעיון להקמת מוסד אקדמאי גבוה בארץ הועלה כבר בקונגרס הציוני הראשון (1897). אולם רק בשנת 1923, נרכש השטח הראשון בפסגת הר הצופים. היתה זו אחוזת הנופש של סיר ג'ון גריי-היל מליברפול, שהיה חבר הפרלמנט הבריטי. היה זה המבנה היחיד על רכס ההר החשוף באותם ימים, המתנשא לגובה 830 מטרים מעל פני הים, אשר היווה את נקודות התצפית הגבוהה ביותר על ירושלים מצפון.

טקס פתיחת האוניברסיטה בהר הצופים (צילום: מתוך ויקיפדיה)
לאחר ההכנה הקצרה והחפוזה, הגיעו לשיפולי הגבעה כ-6,000 מוזמנים. ביניהם היו הגנרל אלנבי, ד"ר חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי, המופתי הירושלמי (כאמל אל-חוסייני), הבישוף האנגליקני ורבני ירושלים. הונחו 12 אבני יסוד (כמספר שבטי ישראל), באוהל גדול מקושט בפרחים – ויצמן הניח אבן בשם הציונות ואבן נוספת בשם "הצבא העברי". שתי אבנים נוספות, הוקדשו לברון אדמונד רוטשילד וליצחק לייב גולדברג (נדבן ופעיל ציוני ליטאי, שתרם את הכסף לרכישת המגרש). שאר האבנים הוקדשו למושבות הראשונות, לעיר יפו, לוועד החינוך של המורים, האקדמאים, הסופרים, האמנים, הפועלים – ואת הדור הבא (שיוצג על-ידי עשרות ילדים). בסיום הטקס שרו המוזמנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור".
עד לפתיחה הרשמית של האוניברסיטה ב-1925 היו לאוניברסיטה רק שני מכונים – לכימיה ולמיקרוביולוגיה, ולמדעי היהדות וספרייה. הסגל כולו כלל 7 פרופסורים ו-30 מורים. ב-1923 ביקר אלברט איינשטיין בירושלים והרצה בצרפתית על תורת היחסות. איינשטיין היה מהתומכים הנלהבים של האוניברסיטה ופעיל בחבר הנאמנים שלה. לקראת טקס הפתיחה הרשמי ב-1925 הונחה אבן הפינה לבניין לפיזיקה ולמתמטיקה.

ציור של לאופולד פיליכובסקי המתאר את טקס הפתיחה. הציור תלוי בבניין המנהלה בקמפוס הר הצופים (צילום: אדם אקרמן)
טקס הפתיחה באפריל 1925 הוכן בקפידה רבה והשתתפו בו כ-12,000 אלף איש – זאת כאשר היישוב היהודי בארץ מנה רק כ-140 אלף נפש. הטקס הוחרם על ידי הערבים, שערכו שביתות מחאה ברחבי הארץ, בעידודו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסיני, שונא יהודים ואנטי ציוני (בנגוד לאחיו – לאחיו כאמיל אל חוסיני שנפטר ב-1921). המוזמנים ישבו על ספסלי אבן במורד הר הצופים (שהיוו יסוד לתיאטרון שהושלם מאוחר יותר). הם צפו אל הנוף המדהים לעבר מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב וגלעד. ננקטו צעדים שהרוח לא תביא את גלי הקול מן הבמה המדבר לעבר המדבר. בימת הכבוד נבדקה היטב קודם לטקס מחשש שתקרוס, ועשרות סדרנים של תנועת מכבי שגויסו לשמור על הסדר רקדו עליה ריקודי הורה סוערים – והיא עמדה במבחן.
על הבמה ישבו הלורד בלפור, האורח הראשי בטקס, ולצידו חיים ויצמן, גנרל אלנבי, הרברט סמואל, הרבנים הראשיים של אנגליה וצרפת, שני הרבנים הראשיים בא"י הראי"ה קוק ויעקב מאיר, ד"ר י"ל מגנס נגיד האוניברסיטה, אחד העם וחיים נחמן ביאליק. הלורד בלפור, עטוף בגלימת ארגמן של נגיד אוניברסיטת קיימברידג', העביר רטט בלב הנוכחים כאשר חתם נאומו במילים "אני מכריז עתה על פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים". נאומיהם של הרב קוק והמשורר ביאליק רגשו גם הם את הקהל – שראו בחנוכת האוניברסיטה, ראשית התהליך של תחיה רוחנית ולאומית של העם היהודי בארץ.

המגדל שהפך לסמל האוניברסיטה העברית (צילום: אדם אקרמן)
לטקס הוזמנה כל האליטה המנהיגותית והתרבותית של הארץ – כל מגשימי תנועת התחיה הלאומית. הוועדה המארגנת שהורכבה מנכבדי האוניברסיטה פעלה להרכיב רשימה מוזמנים יוקרתית ומאוזנת מבחינה חברתית ופוליטית. היתה צריכה לדאוג לאיזון בין ראשי שלטון המנדט לבין כל מנהיגי היישוב, לבין אנשי רוח ותרבות מארץ ישראל לבין עמיתיהם מחוץ לארץ לבין ראשי הדת בארץ לרבני ארצות התפוצה. בלטו נציגי אוניברסיטאות יוקרתיות כמו קולומביה, קמברידג', אוקספורד ומוורשה ומקהיר. הוזמנו קונסולים מכל ארצות מערב אירופה ומרכזה. נכחו נאמני האוניברסיטה מארה"ב, קנדה, אנגליה, גרמניה ופולין. יש לזכור כי יהדות פולין הייתה גדולה ופורייה מאד מבחינה תרבותית לפני השואה. אי לכך הוזמנו הרבנים הראשים של וורשה וקרקוב – ונכבדי חברי הפרלמנט והסנט הפולני.
בשורה השנייה, מאחורי יושבי בימת הכבוד ומשני צדייה ולפנייה –ישבו נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, ארתור רופין, יצחק בן צבי, נורמן בנטוויץ (התובע הכללי), פרופ' יוסף קלאוזנר (יו"ר מועצת האוניברסיטה), יוסף שפרינצק, ד"ר יעקב טהון (מנהל החברה להכשרת היישוב), פרופ' אוטו ורבורג, דוד בן גוריון (שהיה אז רק המזכיר הכללי של ההסתדרות העובדים) ומאיר דיזינגוף (ראש עיריית תל אביב). בין הסופרים בלטו: ש"י עגנון, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור ומרדכי בן הלל הכהן (נציג אגודת הסופרים). נציגי האמנות היו – פרופ' בוריס שץ (מנהל בצלאל) והצייר הרמן שטרוק (שנודע בפעילותו הציונית הענפה. קולונל קיש (שהיה אז יו"ר ההנהלה הציונית), לויטנט-קולונל פטרסון (מפקד הגדודים העבריים), גנרל אדוארד באלפין (מפקד הקורפוס של גנרל אלנבי שהשתתף במערכות לכיבוש הארץ) ומושל ירושלים סיר רולנד סטורס בלטו בנוכחותם. במקום כבוד, מאחורי הבימה נכח גם פרופ' פטריק גדס, מתכנן הערים הבריטי הידוע, שהכין ב-1919 את תוכנית הבנוי של קריית האוניברסיטה בהר הצופים. בולטת העובדה של העדר נשים על בימת הכבוד וסביבתה – הן נמצאו רק בקהל – רובן כנשות הבעלים וחלקן נציגות מוסדות ציונים מארה"ב.

בול שהונפק לרגל חצי יובל לחניכת הקמפוס בהר הצופים (צילום: אדם אקרמן)
הטקס צולם על ידי צלמים, שברובם אינם ידועים, והם התרכזו בעיקר בצילום בימת הכבוד ובנואם היוקרתי – הלורד בלפור. המוזמנים הנכבדים בקהל צולמו מגבם וקשה לזהותם. אי לכך התיעוד המשמעותי ביותר, והמרהיב ביופיו, המאפשר לזהות את כל 129 מוזמני הכבוד – הוא של הצייר היהודי – לאופולד פיליכובסקי (יליד פולין שהיגר לאנגליה והיה ציוני פעיל ושימש כמזכיר ההסתדרות הציונית בלונדון). הוא הוזמן לצייר את "טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית" (כך גם קרויה יצירתו).
הציור מוצג מאז שנת 1967 (עם חידוש הלימודים במתחם הר הצופים לאחר 19 שנה שהקמפוס היה למובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני) בבניין המנהלה הראשית. לצידו נמצאת סכמה ממוספרת של 129 הדמויות שצייר פיליכובסקי, וכאשר האישיות המצוירת היתה קשה לאיתור, הוא צייר את הדיוקן עם פנים מופנות כלפי הצייר. דיוקנות ציור המכובדים סביב במת הכבוד ועד לאחרוני היושבים המוזמנים – הפכה את עבודתו של פיליכובסקי למונומנטלית ולתיעוד היסטורי של הטקס.
הציור אינו רק תיעוד מדהים של האירוע, אלא גם יצירה אמנותית המבליטה את האווירה החגיגית, הנופים הקדומים ואפילו חורשת הברושים שהוסיף בצידי במת הכבוד (אף כי במציאות היה רק ברוש אחד מימין לבמה) – שסימל את "ברוש הרצל" שניטע על ידי המנהיג הציוני במוצא. יצוין כי פיליכובסקי פגש את הרצל אישית בווינה וצייר את דיוקנו. פיליכובסקי אף תיעד מספר נציגי "עמך", שהוזמנו לתפוס מקומות ייצוגיים: חלוץ, חלוצה, חייל מהגדוד העברי ושוטר ממשטרת הרוכבים. הצייר לא פסח על ציור עצמי, ביצירה שצייר בעת עבודתו ושל רעייתו שישבה מאחוריו.
אלפי צופים בטקס נשארו מחוץ לגדר שהפרידה בין הנכבדים שישבו באזור הבמה על כסאות ואלו שישבו על ספסלי האבן, וביניהם היה גם אליהו אילת, פועל חקלאי וחלוץ באותם הימים, שלימים, בשנת 1962, מונה לנשיא האוניברסיטה.

הכניסה הראשית לקמפוס הר הצופים (צילום: האוניברסיטה העברית)
יודגש כי תוכניתו של פטריק גדס לבניית האוניברסיטה לא אושרה. תוכנית הבנוי של גדס הייתה גרנדיוזית – כאשר המבנה המרכזי היה אמור להיות מעוטר בכיפה ביזנטית ענקית ומעוטר מבפנים במגיני דוד גדולים. ממבנה זה היו אמורים להיבנות בצורת משושה, בנייניי הפקולטות השונות. גדס סבר כי השימוש בכיפה הוא משותף ליהדות, אסלאם ונצרות – וראה בזה משמעות סמלית רבה. ביצוע תוכנית כזו הוערך ב -2.5 מיליון לירות שטרלינג – סכום עצום באותם ימים. האוניברסיטה דחתה את תוכניתו – והקמפוס נבנה לבסוף בתכנונו של אדריכל העל אריך מנדלסון.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"
תגובות