הפינה ההיסטורית: סיפורו הטראגי של הקצין הירושלמי שלא בגד

לפני כשלוש שנים, ב-30 ביוני 2022, חנכה מועצת העיר ירושלים חנכה רחוב על שמו של סרן מאיר טובינסקי. יום קודם לכן, ב-29 ביוני 2022, חברת החשמל בירושלים קיימה טקס מיוחד שבו הסבה את שם תחנת הכוח ההיסטורית הראשונה בעיר (על דרך בית לחם בשכונת בקעה) לשמו של טובינסקי.

כך, בשני אירועים עוקבים אלו, הונצח שמו של טובינסקי בעיר שבה גדל וחי, ובה פעל בארגון ההגנה בתקופת קום המדינה. ההנצחה הזו הגיעה מאוחר מדי (אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם) – בדיוק שנים לאחר הוצאתו להורג בעוולה, ב-30 ביוני 1948, בידי בית דין שדה צבאי מאולתר, שקבע כי הוא בוגד.

טובינסקי, בן 44 במותו, היה דמות מוערכת בארגון ההגנה בירושלים. בתחילת 1948 הוא מונה על ידי האלוף דוד שלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לאחראי על מחנה שנלר, שבו רוכזה האספקה שהגיעה בשיירות מהשפלה. עם ההכרזה על הקמת המדינה, מונה טובינסקי למפקד שדה התעופה בעמק המצלבה, שהוכשר למטוסים קלים.

בו זמנית, בהיותו מהנדס בכיר, הוא עבד כמנהל הצרכנים בחברת החשמל הירושלמית – שנוהלה בידי הבריטים. טובינסקי התבקש על ידי מנהל התחנה ג'ון בריינט, להעביר לו את רשימת האתרים האסטרטגים בעיר, כדי שיוכל לספק להם חשמל גם במקרי חרום של הפסקת בפעילות הרשת. היתה זו רשימה מוכנה שכונתה "רשת חרום". ב-16 ביוני 1948 הוא הגיש רשימה זו – ולימים התברר שהייתה חפיפה בין כתובות צרכנים אלו – למפעלי נשק שהפגיזו הירדנים.

סרן מאיר טובינסקי (צילום: באדיבות יעקב בנטוב)

אחד הקולגות בחברת החשמל, שהתקנא בהצלחתו של טובינסקי, החליט להלשין עליו לבנימין ג'יבלי – שהיה אז ראש שרותי הידיעות של המודיעין (ש"י) בירושלים. ג'יבלי השתכנע – ללא ראיות וללא חקירה – שעלו על עקבותיו של בוגד, והעביר את המלצתו למעצר החשוד לאיסר בארי, ראש הש"י הארצי. בארי גם הוא מהר לפסוק שנתפס מרגל ויש לחסלו.

שניהם לא בדקו את העובדות. לא טרחו לברר למשל אם התאריכים חופפים. ההפגזות על האתרים האסטרטגיים בירושלים החלו ב-14 במאי ונפסקו ב-11 ביוני – שבוע לפני שטובינסקי העביר כביכול את אותה "רשימה סודית" של צרכנים מועדפים למנהלו. בנוסף לכך, לא היתה בידי ג'יבלי הרשימה של צרכני "רשת חרום" שהועברה לבריינט – והוא שיחזר רשימה כזו והעבירה לאיסר בארי.

קברו של טובינסקי בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)

ב-30 ביוני 1948 נסע טובינסקי לתל אביב, לטפל באישור להקמת שדה תעופה נוסף בירושלים סמוך לגבעת שאול (לאורך רחוב כנפי נשרים של ימינו). בגמר המפגש הוא ניגש לשוק הכרמל לרכישת מצרכים לביתו, ואז בטענת שווא הוכנס על ידי שליח של איסר בארי למכונית שהסיעה אותו ל"בית הקשתות", בכפר הערבי החרב בית ג'יז (הסמוך לקיבוץ הראל). איסר בארי, שמינה עצמו לתובע ושלושת "השופטים" בנימין ג'יבלי, אברהם קדרון ודוד קרון – כולם אנשי מודיעין, חקרו את טובינסקי וחילצו ממנו "הודאה" לפיה הוא העביר כביכול מסמך "סודי" לבריטים. תוך זמן קצר ובחופזה הם העמידו אותו מול כיתת יורים, שהוכנה מראש. החיילים קיבלו פקודה לירות בו, ועם מותו קברו אותו ליד גדר מטע קרוב. כך, ללא עורך דין, ללא סנגור וללא אפשרות ערעור – בוצע פסק הדין – תוך פחות מארבע שעות מרגע מעצרו. מפקדו בירושלים, דוד שאלתיאל, לא עודכן בדבר מעצרו או על החשדות, וטובינסקי הוצא להורג בטרם תהיה אפשרות כלשהי לקיום משפט צדק.

גם בני משפחתו לא קיבלו שום שיחה טלפונית או ידיעה על סיבת היעלמותו. רעייתו לנה ובנו היחיד יעקב (שהיה בן 11), הופתעו שהוא לא חזר הביתה. לנה, שעבדה כאחות בהדסה, הצליחה רק כעבור מספר שבועות לברר מה עלה בגורלו.

במכתב מרגש שכתבה לדוד בן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, היא ביקשה לדעת את נסיבות הריגתו. בן גוריון הורה לחקור את הפרשה ביסודיות, והמשימה הוטלה על הפרקליט הצבאי הראשי אהרון חוטר ישי. מסקנות החקירה, שארכה כחצי שנה, היו חד משמעיות: הוצאתו להורג של טובינסקי היתה משגה טרגי ופזיז – וכי יש לטהר את שמו.

קטע מתוך לוח ההנצחה בבית הקשתות (צילום: באדיבות יעקב בנטוב)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בן גוריון הנסער הזמין את לנה ובנה ללשכתו, והתנצל בפניהם מעומק ליבו. שרידי גופתו של טובינסקי הוצאו מהמקום בו נקבר, דרגותיו הוחזרו לו והוא נטמן בטקס צבאי בחלקת נופלי תש"ח בהר הרצל. על הקבר נכתב "נהרג בשגגה". לנה רעייתו, ששינתה את שם משפחתה לבנטוב, היתה סמל ומופת לרדיפה עיקשת של צדק לאמת – וגיבורת השיר המצמרר, שכתב נתן אלתרמן ב"טור השבועי" תחת הכותרת "אשת הבוגד". הצער ועוגמת הנפש שנגרמו לה, פגעו בבריאותה והיא נפטרה בגיל 49.

הבן יעקב סיים את לימודים בגימנסיה רחביה (1955) – וככל שבגר, גילה פרטים נוספים על העלילה שנרקמה סביב אביו. הוא שירת בחיל ההנדסה בכל מלחמות ישראל ובמקצועו היה הנדסאי. משך כל שנותיו, הוא לחם ועודנו לוחם להחזרת תודעת הציבור ולעורר את הפרשה האפלה. עד היום, יעקב מרבה להופיע בהרצאות בהן הוא מאיר את דמות אביו. הוא מספר על אביו שסיכן את חייו לא פעם במשימות ה"הגנה", בתום מלחמת העולם השנייה, ועסק גם בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי ובפעולות חשובות בהן השתתף בלבנון ובסוריה.

יעקב בנטוב, בנו של טובינסקי, בטקס קריאת תחנת הכוח הראשונה על שם אביו (צילום: באדיבות יעקב בנטוב)

טיהור שמו של טובינסקי והנצחתו הם תוצר של חרטה ונקיפת מצפון, על הריגת קצין ישראלי באשמת שווא. מאיר טובינסקי היה ההיפך מבוגד. הוא היה נאמן לערכי המדינה עד לנשימתו האחרונה.

מנגד, חרף הבטחה מפורשת של דוד בן גוריון לאלמנתו כי מרשעיו ישפטו, הם יצאו נקיים מהפרשה והתקדמותם הציבורית לא נעצרה. בנימין ג'יבלי היה לראש אגף מודיעין בדרגת אלוף משנה; דוד קרון הקיבוצניק מכפר מנחם המשיך למלא שליחויות מודיעיניות למען המדינה; ואברהם קדרון שירת כשגריר במספר מדינות, עד שהתמנה למנכ"ל משרד החוץ.

היחיד שנשפט ונפסק כי הוא אשם, היה איסר בארי, שעליו הוטל קנס כספי סימלי ומעצר של יממה – אך בקשתו לחנינה שהועברה על ידי הרמטכ"ל לנשיא המדינה – נענתה והעונשים הסמליים בוטלו.

נציין כי התנהגותו של בארי כלפי טובינסקי היתה יהירה וגסת רוח. כאשר הובל "המרגל" כבול בידיו לעמוד מול כיתת הירי, בארי קרע מבגדו את החגורה שענד לאורך החזה, תלש את דרגותיו וכאשר טובינסקי ביקש להעביר מסר לבנו, הוא צעק עליו: "תשתוק – אתה בוגד".

אריה קרישק בביוגרפיה הגנוזה שלו, מספר כי ג'יבלי הודה בראיון עימו כי ההליך המשפטי במשפטו של טובינסקי היה פגום, וכי לא היה צריך להוציאו להורג. דוד בן גוריון סירב להעניק לג'יבלי דרגת אלוף, גם בשל חלקו בפרשת "עסק הביש" (שליחת חוליה למצרים ב-1954 על מנת לפגוע במתקני ארצות הברית ובריטניה, לשם ערעור יחסיה של מצרים עם מדינות אלה), והוא הועבר ב-1955 מתפקידו.

לוח ההנצחה בתחנת הכוח הראשונה בירושלים (צילום: אדם אקרמן)

מאיר טובינסקי הונצח גם בהיכל הגבורה בהר הרצל, והלבנה הנושאת את שמו, נדלקת לזכרו ביום מותו. בשנת 2016, הוסר הלוט מעל שלט הנצחה על קיר "בית הקשתות" שבסמוך אליו נורה ונפל מתבוסס בדמו, לעיניהם מלאות הסיפוק של שוביו וגוזרי דינו. אלו לא הביעו מעולם חרטה, ואף לא יזמו פגישה עם בנו. בשיחתו עם המחבר, הביע יעקב בנטוב, סיפוק מזה שזכרו של אביו לא נשכח, אך אמר: "ההנצחה חשובה – אך זה לא תיקון העוול… ומה שנעשה לא ניתן לתיקון".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים