הפינה ההיסטורית: סודות המובלעת – סיפור מרתק בתולדות ירושלים

במשך 19 שנה היה הר הצופים, על בנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, מנותק מהעיר ושימש כמוצב קידמי של ישראל בירושלים. מובלעת ישראלית בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, אליה הוביל כביש צר ומשובש. בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים החזיק כוח ישראלי מצומצם במקום והצליח לשמור על המבנים השוממים.

הסכם שביתת הנשק, שנחתם בין ירדן לישראל ברודוס, באפריל 1949, אישר את ההסכם שנחתם ביולי 1948, לפיו הר הצופים יפורז ולא יהיו בו כוחות צבאיים. הותר להחזיק בהר 85 שוטרים חמושים בנשק קל בלבד ו-35 אנשי סגל עובדים אזרחים. כמספר האנשים על ההר באותו זמן.

המובלעת הישראלית כללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה, בית הקברות הבריטי והכפר עיסאוויה, כאזור מפורז ישראלי. בשטח המפורז הירדני, שכלל את אוגוסטה ויקטוריה, הורשו לשהות 40 שוטרים ירדנים. בהסכם שנחתם ברודוס נקבע כי אחת לשבועיים תעלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת הצוות – עד למחצית אנשי ההר. הסידורים ונוהלי התנועה להר להחלפת השיירה הדו-שבועית, לא נקבעו והם מוסדו בפיקוח האו"ם. בטור שיצא ממעבר מנדלבאום – היו שני אוטובוסים משוריינים ושלוש משאיות שהובילו אספקה. השיירה לוותה על ידי ג'יפים של האו"ם ושל הלגיון הירדני עד מתחם הר הצופים, ובדרכם חזרה. המשוריינים היו אטומים ויושביהם לא ראו את הדרך ובכל משוריין היה חייל ירדני חמוש ואיש או"ם.

ג'יפ משוחזר שעלה להר הצופים מוצג בגבעת התחמושת (צילום: אדם אקרמן)

יומיים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, פלש הלגיון הירדני חמוש היטב לעבר ירושלים. פעילותו הראשונה היתה השתלטות על שייח ג'ראח וביה"ס לשוטרים. טור לגיון משוריין ניסה לחדור לירושלים העברית – דרך בתי מנדלבאום – לשכונת בית ישראל. הירדנים ניסו לפרוץ גם ליד מנזר נוטרדאם, אך שני ניסיונות אלו נכשלו, והלגיונרים פתחו בהרעשה כבדה על העיר.

חשיבותו הטופוגרפית- צבאית של הר הצופים המנשא לגובה כ-820 מטר – וצופה על כל העיר העתיקה ומדבר יהודה, לא נעלמה מעיניו של הלגיון הירדני. הימצאותה של מובלעת כה אסטרטגית בשטח ירדן, הייתה לצנינים בעיני מפקדיו ועמדה כעצם בגרונם. אולם כוחו של הלגיון היה מוגבל והם ריכזו מאמציהם בכיבוש הרובע היהודי בעיר העתיקה ובהתקפות על רמת רחל – והסכימו לאחר לחץ כבד של האו"ם, לפרוז הר הצופים. המובלעת היתה נתונה במצור, כחלק מההסגר הכללי על העיר, אך מלבד ניסיון התקפה אחד ב-17 במאי 1948, שנהדף לא הועמדה המובלעת במבחן הסתערות הלגיון עליה.

הכוחות שעלו בשיירות, שמרו על המובלעת, ונערכו באמצעים רבים להדוף כל התקפה ירדנית. ה"שוטרים" היו למעשה חיילים מאומנים הייטב וסוד כמוס היה – כי בדפנות המשוריינים הוסתר נשק רב שהוברח להר. לאנשי השיירה היו אמצעים רבים להגן על עצמם במקרה התקפה עליהם. בדפנות הוסתרו גם כלי נשק להגנתם האישית – והיו אזורי לחיצה על נקודות מסוימות במשוריין, שהיו ידועות לנוסע "שומר סוד", ולחיצתם הייתה גורמת לפתיחת הדופן הכפולה. כמו כן, הנוסעים תרגלו את הדרך בה ישתלטו בשעת חירום על החייל הירדני שליווה אותם. העברת הנשק להר כונתה "הברחות קמח".

טקס החזרה להר הצופים (צילום: באדיבות הוועד למורשת המובלעת)

הירדנים ערכו בדיקות יסודיות לעולים להר ולציודם, אך לא על עלה בדעתם כי נעשית הברחה רבת היקף, של אמצעי לחימה באמצעות המשוריינים. קיומם של ה"סליקים" לנשק במובלעת, היתה ידועה רק למעטים יודעי סוד. חיזוק מתמיד של כוח העמידה של כ-120 ישראלים בלב שטח ירדני ותוכניות להתחברות מהירה אליהם ולהצלתם – היו לדאגה מתמדת של דוד בן גוריון כראש ממשלה ושר הביטחון (ולממשיכו בתפקידים אלו, לוי אשכול) ולרמטכ"לים. הלגיון לא ניסה כוחו בכיבוש ההר, אך היו ניסיונות להערים קשיים לשיירות הדו-שבועיות – וכל מתיחות בין ירדן לישראל היתה מיד מתבטאת בצורך לדחיית מועד עליית השיירה. לאור מצב זה הוחלט להקים ב-1954 יחידה מיוחדת שתשכלל את אופן הברחת הנשק ובו זמנית תפעל שהמובלעת תהייה מבצר איתן. האדם שנבחר להכין תוכניות הגנה לביצורה של המובלעת, היה סא"ל שלמה (צי'ץ) להט, שמונה למפקד ההר ב-1953 וייסד את היחידה שנקראה תחילה "מצדה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בשנת 1959 ניתן ליחידה הסודית המיוחדת השם "מצוף 247", סמלה היה קיפוד ושני רובים ועליהם חרוט המספר 13. על ההר היו 13 עמדות שנקראו קיפודים (החיבור של 2+4+7 הוא 13). מפקדי היחידה זכו לכינוי "המלך" (זאת בשל כובע שוטרים, מעוטר במספר חוטי זהב ובראשו כוכב שסופק לקציני משטרה מדרגת רב פקד ומעלה). המ"פ שהיה סגנו של "המלך", נקרא "הנסיך" ועוזריו נקראו "נערי המלך" – 18 חיילים ששהו בהר שבועיים (9 בכל מחזור) ירדו ועלו שוב – וכך חוזר חלילה כל שרותם הצבאי. הם היו ממונים על הענפים השונים כמו נשקיה, קשר, אפסנאות וחבלה. יצוין כי החומר המודיעיני שאספו אנשי המודיעין במובלעת, על הלגיון ותנועותיו, היו לעזר רב לצה"ל. תוכניותיו של להט נתגלו כאיכותיות ביותר, ושמשו את המפקדים אחריו עד 1967.

אנדרטת ההנצחה ללוחמי מובלעת הר הצופים (צילום: אדם אקרמן)

בפרוץ הקרבות ב-5 ביוני 1967 הירדנים פתחו באש לעבר הר הצופים, אך נדהמו מעוצמת האש הנגדית שנורתה ממנו לעבר המוצבים שלהם. האש נורתה ממקלעים כבדים ותותחים שהוצאו מהסליקים. שיירת טנקים ירדנים שעשתה דרכה לירושלים דרך יריחו, שהייתה אמורה לכבוש תחילה את הר הצופים, הושמדה בידי חיל האויר באזור מעלה אדומים. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-7 ביוני, כבשו כוחות צנחנים את אוגוסטה ויקטוריה ושחררו את המובלעת שמדרום לה. כבר בשעות הצהרים מיהר להגיע להר קומנדקר, בהיותו עדיין נתון ליריות צלפים – ובו שר הביטחון משה דיין – ונהג בו אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס ובתוכו היה גם סגנו רחבעם זאבי. בספרו "אחת ירושלים" מספר עוזי נרקיס: "חיל המצב בהר ידע על בואינו, עברנו בשער, האנשים התגודדו שם מרעים וצוהלים. ענינו בהינף יד, אך לא התעכבנו. כזה היה "הטקס" לציון בואה של השיירה העברית הראשונה להר הצופים, ללא ליווי מאולץ של חיילי הלגיון, בתום 19 שנות מצור!". הבאים פגשו את "המלך" האחרון, מנחם שרפמן, שראה בשרותו במקום את משימת חייו ונחשב לבולט בין מפקדי יחידת "מצוף 247" – ויצאו עמו לסיור קצר בהר. שפרמן התעקש להמשיך לקיים זמנית את שגרת השמירה על ההר והורגש שהתקשה להיפרד מ"הכתר והמלוכה" – למרות האושר שהיה בו כי העיר אוחדה. דבקותם במטרה ונחישותם של "לוחמי ההר" באו לידי ביטוי גם בכך, ששנים מהם קיבלו צל"ש הרמטכ"ל ואחד (אלו היו הנופלים בתקרית ב-1958) – האותות ניתנו להם באחור רב – כדי שלא יובלט שהם היו חיילים ולא שוטרים. בין אנשי הצוות הקבוע בהר, המפקדים וסגניהם ו"נערי המלך" – להבדיל מאלו שהגיעו רק למשך שבועיים או לחודש בלבד -נוצר הווי מיוחד ויחסי חברות ארוכי טווח.

אריה שניפר וישראל קרן ליד המשורין המקורי (צילום: אדם אקרמן)

אריה שניפר וישראל קרן, ששרתו בהר ב"מחזור" האחרון טרם שחרורו, היו לפעילים מסורים ביותר להנצחת מורשתה של יחידה "מצוף 247". בעשור האחרון הם יזמו וארגנו שני כנסים של "בוגרי" היחידה מראשיתה. הם דאגו להקמת לוח זיכרון "בגן שולמית", לארבעת הנופלים במארב הירדני ב-1958. ביוזמתם הוקמה גם אנדרטה המנציחה את פועלה של היחידה, בכיכר המרכזית בקמפוס האוניברסיטה הנושאת את שמו של אביגדור המאירי (מחבר השיר "מעל פסגת הר הצופים"). כבר בשנת 1969. הם סייעו לאחד מחבריהם ששירת בהר, העיתונאי מרדכי גילת, באיסוף החומר וצילומים לספרו המרתק "הר הצופים". ב-2013 הם פתחו אתר אינטרנט מעשיר ומאלף על היחידה. מעל לכל תצוין יוזמתם להקים מוזיאון לתולדות היחידה באתר גבעת התחמושת. אחד המשוריינים הורכב מחדש (שני המקוריים הוצבו ב"בית האוסף" של משרד הביטחון בתל אביב). ג'יפ תול"ר המדמה בדיוק את אחד המקוריים, נבנה מחדש לגמרי ויחד עם המשוריין מהווים אטרקציה למבקרי גבעת התחמושת.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".