הפינה ההיסטורית: שעוני שמש – היכן תמצאו אותם בירושלים

בירושלים יש יותר שעוני שמש ציבוריים מאשר בכל שאר הארץ. הסיבה לכך היא שעד לימים ששעוני הבית הפכו למוצר בסיס, נזקקו מאמיני שלוש הדתות העיקריות – היהודים, המוסלמים והנוצרים – לקבוע את שעות התפילה תוך כדי הסתמכות על שעונים ציבוריים.

בהגדרתו המדעית, שעון השמש השתמש בתנועות הצל של עצם דק המוצב באור השמש, כדי להציג את השעה האמיתית. מרבית שעוני השמש בעיר אינם קיימים עוד, נשחקו או היו על מבנים שנהרסו לצורך בנייה מודרנית או ששופצו תוך מחיקת השעון המיושן. המפורסם שבהם מצוי ברחוב יפו 92, מול שוק מחנה יהודה, על גבי בית הכנסת "זהרי חמה". הוא הותקן בשנת 1908, ועד היום מעורר השתאות ועניין.

שעון השמש על קיר בית כנסת בשכונת שערי חסד (צילום: אדם אקרמן)

השעון העתיק ביותר – בן כ-2,000 שנה – נתגלה בחפירות הכותל המערבי, והוא נמצא במוזיאון "הפרבר ההרודיאני", ברובע היהודי בעיר העתיקה. מדובר בשעון קטן ונייד, אורכו, רוחבו וגובהו כ-10 ס"מ, והוא עשוי אבן.

חוקרים מניחים כי שעון השמש העתיק ביותר בירושלים נזכר במקרא, בספר ישעיהו (לח. ח) ובמלכים ב כ,י) – ונקרא "מעלות אחז". מסופר על המלך חזקיהו, שחי במאה ה-7 לפנה"ס שכאשר נטה למות, התפלל לאלוהים לדחות את רוע הגזרה. הנביא ישעיהו נשלח אליו והבטיח להאריך את חייו ב-15 שנה וגם להצילו מידי אשור. הבטחה זו באה לידי ביטוי במופת הבא: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות, במעלות אשר ירדה".

במשנה מכונה השעון "אבן שעות", בראשו שקע, המחולק על ידי מערכת שנתית לתריסר גזרות. בחלק העליון של השקערורית נמצא מוט שצילו הראה את השעה. במשנה מכונה המוט (או היתד) ביוונית "גינמון" והיה אנכי או נטוי. שעוני האבן הקטנים הוחזקו בבתים וכאשר רצו לדעת את השעה הם הוצאו אל השמש.

שעון השמש בעין יעל – עבודה של רמי אביצור (צילום: אבי רביצקי)

מתי ואיפה החל השימוש בשעוני שמש?

השימוש בשעוני השמש החל לפני כ-3,000 שנה במצרים העתיקה. הם היו בצורת אובליסק, מצבת-מחט שהזדקרה כלפי מעלה והטילה צל של שמש על הקרקע ועליה היתה מערכת קווים. אחד האובליסקים נלקח לרומא, ומשמש עד היום כשעון שמש ונקרא "האובליסק של אוגוסטוס".

המפורסם בבוני שעוני שמש בעת החדשה בירושלים היה משה שפירא, חניך ישיבת מאה שערים, אוטודידקט שלמד את יסודות האסטרונומיה מספרי הרמב"ם והגר"א (הגאון מווילנה). הוא בנה שני שעוני שמש בירושלים בראשית המאה ה-19, האחד בבית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי, והשני במושב הזקנים הספרדי ברחוב יפו 77. לרוע המזל – שניהם נהרסו.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

שני שעונים אחרים שבנה נותרו עד ימינו. האחד על קיר בית הכנסת הגר"א בשכונת שערי חסד, והשני במרום בית הכנסת "זהרי חמה". המיוחד בשעון בשכונת שערי חסד, היה שלא הצל סימן את הזמן, אלא קרן אור שחדרה מבעד נקב בקצהו של המוט שמעל לוח השעון. נקודת האור הראתה את השעה לפי שתי השיטות, אחת לשעון האירופאי והשנייה לשעון ארץ ישראל.

שעון שמש על הר הבית (צילום: אדם אקרמן)

הבניין של "זהרי חמה" זכה להיקרא "בית שעון השמש", ובעת התקנת שעון השמש על גגו היה זה אחד הבניינים הגבוהים בעיר. היזם שמואל לוי, שעלה מארצות הברית, הקים את הבניין בן ארבע קומות כבית מדרש, כמלונית וכבית מגוריו. מעל לבניין נבנה מבנה עץ ומגדל תצפית והמתפללים בו החלו לקיים ממנו תצפיות, בשעות זריחת השמש ושקיעתה ולקבוע זמני תפילה. כך עלה הרעיון להקים בחזית הבית שעון שמש, והמטלה הוטלה על משה שפירא. השעון שבנה ב-1908 היה לשעון האנכי הגדול בארץ. צורתו חצי עיגול הפוך שקוטרו 5 מ' ובו קווי חלוקה לכל חמש דקות. הוא מכוון לזמן ירושלים – בניגוד לשעוני שמש בזמן ההוא שהיו מכוונים לזמן קהיר.

בשנת 1926 נוספו מעליו שני שעונים מכאניים רגילים לימות החורף. הם פעילים עד היום. השעון השמאלי הוא שעון אירופאי – המראה את השעה האירופאית על פי שעון גריניץ. השעון הימני מראה את השעה המקומית הארץ ישראלית (ירושלמית) – כאשר היום בן 12 השעות מתחיל עם הזריחה ומסתיים עם השקיעה. כיוון שהבניין היה "גורד שחקים" באותם ימים, ניתן היה לדייק מאז בקביעת זמן הזריחה, והתקיים בו מניין שהתפלל עם הנץ החמה.

שעון השמש על בניין זהרי חמה (צילום: אדם אקרמן)

הודות לפרסום שזכה לו ר' שפירא בשל הדיוק בשעוני זהרי חמה" ו"שערי חסד", הוא הוזמן על ידי חכמי הווקף על הר הבית לבדוק ולשפר את שעון השמש עם אותיות ערביות, הנמצא סמוך לרחבת מסגד אל-אקצה (על גבי קשת גבוהה המובילה כיפת הסלע). הוצע לו כסף רב, אך כיהודי שומר מצוות הוא סירב לעלות להר הבית ולהיכנס לרחבת המסגדים. כאשר עמד בסירובו החלו המופתי ואנשיו לאיים עליו והוא עזב את העיר והשתכן בפתח תקווה ושם בנה בבית הכנסת הגדול שעון שמש נוסף. לבניית השעון על הר הבית, נבחר במקום שפירא, המהנדס רושדי אל-אמאם – והוא נחנך בטכס חגיגי בשנת 1927.

שעוני שמש בולטים נוספים ניתן לראות בפארק טדי קולק (מול שער יפו), בגן בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים ובגן פסלי בילי רוז במוזיאון ישראל (שני אבני רחיים ענקיות ומוט ברזל המטיל את צילו).

מספר פסלים וציירים ידועים יצרו שעוני שמש בירושלים. הפסל והצייר יגאל זמר יצר שעון שמש על עמוד גבוה, במרכז שדרות בר לב בירושלים, בסמוך לשער מנדלבאום של פעם. כמו כן הוא עיצב שעון שמש בפארק סולם יעקב, ברמות (ברחוב שירת הים) בצורת כדור אבן. כחלק מפרויקט האריות, יגאל זמר, יצר פסל אריה העונד שעון שמש. האריה נמצא כיום ברחוב קרית המדע בהר החוצבים.

הפסל הנודע דני קראון יצר שעון שמש ענק, בצורת עיגול מאבן, בסמוך לגבעת הג'וינט בגבעת רם. ברחוב אלעזר המודעי – בגן בית אלישבע, נמצא פסל שעון השמש שיצר האמן שמואל בר אבן.

ביישוב הר אדר שליד ירושלים מתגורר רמי אביצור, שהוא המומחה הראשי בארץ לשעוני שמש. עיסוקו העיקרי הוא בתקשורת לוויינים, אך תחביבו בהכנתם ובבנייתם של שעוני שמש היה לאהבת חייו. אביצור הוא בעל ידע רב באסטרונומיה, הנדסה ומדידת הזמן, המסייעות לו ליצור שעוני שמש ניידים וקבועים. ניתן לראות פרי עבודתו בביתו, בגינתו וברחבי הארץ ובפרט בירושלים. כך למשל, הוא הרכיב שלושה שעוני שמש באתר הארכיאולוגי של עין יעל המשמש מוזיאון פעיל לנוער. האחד הוא שעון חרוט (קונוס) שהומצא ביוון במאה ה-2 לפנה"ס, והתפשט לכל ארצות אגן הים התיכון. שני שעוני שמש האחרים משחזרים שעונים עתיקים שמקורם במצרים: האחד מראה צל העולה ויורד במדרגות והשני בצורת אובליסק המטיל את צלו. שעון ייחודי נוסף פרי עבודתו, נמצא על רצפת הכניסה למוזיאון המדע. המבקר העומד במרכז השעון, מטיל את צלו על לוח שעות ומהווה בכך שעון שמש חי.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".