בבית החינוך ע"ש ארלוזורוב אהבו מאוד את שרון ולא לעגו לה כאשר אביה הכוחני קרס, איבד את משרתו הנכבדה ואת כבודו העצמי. סימון גרין, שנולד באיטליה ונמלט ממנה בתקופת רודנותו של בניטו מוסוליני, היה איש רעים נעים, ואולי אפילו קצת פטפטן. מבטאו האיטלקי המתגלגל הצחיק את חבריו אבל האדיר את חנו בעיניי הנשים במשרד. אשתו לא היתה קנאית במיוחד, שמחה בחלקה וקיבלה את בעלה בכל ערב בסבר פנים יפות. לעיתים הריחה ממנו בושם נשי חזק, ואפילו ריחות אחרים, יותר מרשיעים, אבל היא לא אמרה דבר. בִתם היחידה, שרון, היתה מקובלת בכיתה אבל לא חיבבה במיוחד את הטקסים שאפיינו את בית הספר. היא לא התלבשה כמו שאר הבנות בכיתה. תמיד לבשה תחתונית מתחת החצאית הארוכה וחולצות לבנות הדורות. רוב הבנות לבשו מכנסיים צרים, הדוקים מאוד וחולצות כחולות של התנועה. לבנים המעטים שחיבבה אמרה שלדעתה בנות חייבות להקפיד יותר בלבושן. הבנים נהגו להציץ בחולצות השקופות שלה ולפנטז על החזיות שלבשה מתחתן. היא היתה בת יחידה, ואהבה מאוד את אביה.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
"אמא היא קצת אסקופה נדרסת" אמרה לי בחיוך שובה לב ומעורר שדים. העברית הנוצצת היתה מכנה משותף חשוב שלנו, וכך גם חיבתה העמוקה של שרון לנצרות. היא גרה ברחוב הנביאים, סמוך לכנסייה האתיופית היפה וזה הוסיף המון לאקזוטיות הלבנה שלה. "מלכת שבא בעור צחור", קרא לה חברי דרור. הוא חמד אותה מאוד, ובאורח פיזי די בוטה. שרון ראתה בו איום, ואילו אליי התייחסה בלבביות. שנינו נעלבנו, וכך קיבלה תחושה של שליטה, שהיתה אהובה עליה במיוחד. העלבון גרם לי לומר לדרור שאיבדתי את כל חיבתי כלפיה. הוא חייך, ידע היטב שאין בכך ממש, אבל הרשה לעצמו להתקרב אליה קצת יותר. באחד מביקוריי האחרונים בביתה שהיה ריק באותו שבוע, היא הכינה לעצמה אמבטיה והזמינה אותי לשבת על כיסא ולהתבונן בה. זו היתה חוויה מכוננת בנעוריי. אחר כך התכרבלנו קצת במיטתה הגדולה והתענגתי מאוד מקרבתה ומליטופיה.
רחוב אתיופיה (צילום: Magister)
מקץ שבוע נפלה עלינו הפצצה. אביה של שרון נתפס במעילה גדולה מקופת המוסד ההסתדרותי שבו עבד. שרון לא הגיעה לבית הספר כמה שבועות, ורק אז הגיעה בגפה, ישבה ליד המורה הדומעת וסיפרה לנו שאבא שלה יבלה כמה חודשים בכלא. כולם היו בהלם, אפילו הבנות שקינאו בה מאוד על יופייה ועל גינוניה האירופיים. המשפחה פינתה את הדירה הענקית ברחוב אתיופיה, ומעסיקיו של סימון מצאו לו עבודה בעכו. אחרי נאומה הקצר שרון עברה ליד כל הספסלים בכיתה, ורק אותי נישקה על הלחי. כולם התחייבו להיות איתה בקשר אבל למען האמת היא נעלמה מהעין ואולי גם מהלב. בעבורי זה היה אסון נורא. לפתע נאלצתי להיפרד לא רק משרון, אלא גם מרחוב אתיופיה היפה ומהרומנטיקה שאפפה אותו תמיד. חשבתי לנסוע אליה לעכו, אבל זה לא הסתייע. פעם נסעתי לדודני בראש הנקרה, עברתי דרך עכו אבל לא חיפשתי אותה באמת. אבי סיפר לי שסימון הסתבך גם בעכו. "נראה שאין לו תקנה", נאנח אבא. לא העזתי לשאול אותו על שרון ועל אמא שלה נמוכת הרוח. אחר כך נודע לי מפי עמיתו של אבי בעבודה שסימון נסע לאיטליה וגר עם משפחתו במילאנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הכנסייה האתיופיות (צילום: DMY)
ירושלים נראתה לי שונה בלעדיה, לפחות בשנתיים הראשונות מאז עזבה. בתיכון היא כבר נעלמה מתודעתי. היו חוויות אחרות וגם בנות אחרות. דרור אמר לי שקלאס כמו של שרון לא נמצא לעולם בארץ. הסכמתי איתו בלבי, אבל לא אמרתי דבר. מפעם לפעם הוא ניסה לחקור אותי כדי לוודא מה בדיוק היה ביני לבין שרון. התעלמתי ממנו. דרור היה בחור פיקח, הרבה יותר ממני, וכל שיחה ממושכת היתה מסבכת אותי בסופו של דבר. כך התחילה לקנן בתוכי המחשבה, שמוטב לי להדחיק אותה לגמרי. לא ידעתי שום פרטים על "ההסתבכות" של אביה בעכו. דרור טען שכל המשפחה נעלמה מביתה באישון לילה. קלטתי את הדברים אבל לא התעסקתי איתם יתר על המידה. כל הסיפור העיק עלי מאוד, וידעתי שלדרור אין כוונות טובות. בכל הנוגע אליי ואל שרון הוא היה מלא ארס וכוונות זדון. בהדרגה נשחקה לה החברות ביני לבין דרור. בעיניי הוא היה אויב חורש מזימות. נדמה לי שהוא לא חלק עימי את הרגשות האלה. הוא היה עוין, הפך לאדיש ובסופו של דבר פשוט התאדה אל חלל האוויר. דומה שלאנשים רבים היו חברים כאלה, שפעם היו בעיניהם עולם ומלואו ולבסוף נעלמו לגמרי מנוף חייהם.
כמה שנים אחרי הצבא נקלעתי לניו-יורק, שאותה אהבתי ממבט ראשון. מצאתי את עצמי מתהלך בעיר שעות רבות, עד שהגעתי לשני בתי קולנוע ברחוב 63, בחרתי לי סרט וישבתי בתחושת הקלה ונוחות, שרבים זוכרים אותה כאשר הם מתרווחים באולם נוח וממוזג. הסרט היה נחמד, לא יותר מזה, ונדמה לי שקראו לו "ביי, ביי קולומבוס". מישהו קרא בשמי והזעפתי פנים. באתי למנהטן לבלות בעצמי ועם עצמי, ולא רציתי לפגוש איש ממודעיי בירושלים. השם "חיים" הצטלצל שוב באולם, יותר מקרוב, ואז הבחנתי בשרון. היא היתה יפהפייה, ממש עוצרת נשימה, אישה שלא ניתן להתעלם ממנה אפילו לרגע. היא חיבקה אותי וזכרתי היטב את ניחוחה העדין והמושך. הסרט התחיל, ישבנו צמודים והיא היתה ממש בתוך העלילה, שנראתה בעיניי די רדודה. לחשתי את שמה פעמים רבות. כאשר דלקו האורות היה ברור שהיא בכתה. כל דברי השנינות על שטחיותם של יהודי ניו-יורק פרחו ממוחי באותו רגע.
אחר כך ישבנו בבר קטן, דיברנו חרישית, כאילו סוכני מדינה זרה היו בעקבותינו. היא סיפרה שהיא הגיעה מאיטליה לניו-יורק לפני שבע שנים, הספיקה להתחתן ולהתגרש ושעתה היא סועדת את אביה הדועך והולך. "הוא כבר לא מועל מדופלם, סתם איש זקן וחולה", לאטה באוזני כאילו מדובר בסוד מדינה חסוי. אמרתי לה בכנות שאף פעם לא היה לי איכפת מה עולל אביה. רק ההשלכות עליה עניינו אותי. אמא שלה כבר מתה, עוד באיטליה, אחרי שאיבדה את שמחת החיים שלה לפני זמן רב.
לפני שנפרדנו נישקתי אותה והשארתי לה את מספר הטלפון שלי במלון "אבי ויקטוריה". היא לא התקשרה מעולם. הפגישה הזאת רק העמיקה את התחושה ששרון אמנם מעוגנת היטב בחיי, אבל אוכל לחיות בלעדיה.
