רחוב הנביאים (צילום: DMY)
רחוב הנביאים (צילום: DMY)

סיפור לשבת – מאת חיים ברעם: המשורר מקפה פת ברחוב הנביאים

אמיל קורץ והשיר שלא פורסם בירושלים - סיפור קצר לסופ"ש

פורסם בתאריך: 26.4.18 14:42

אמיל קורץ ישב בקפה פת ברחוב הנביאים פינת הרב קוק במשך שנים רבות, שהתחילו בימי המנדט והסתיימו בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כל באי המקום הכירו אותו, אבל לא היטב. דמותו המהוהה נחרתה בדעת כולם, אבל רק מעטים הצליחו לדבר איתו. יאיר לפחות ניסה. הוא היה חניך בשכבה הבוגרת של "התנועה המאוחדת" ולא רצה להסגיר את סודו הגדול לחבריו: הוא אוהב בתי קפה בכלל, ואת קפה פת בפרט. יאיר הכיר את המקום באמצעות אביו, שהיה חבר מרכזי ופעיל במפא"י, שסניף ירושלים שלה שכן מעל בית הקפה. לעיתים ביקר יאיר את אביו, שלא בחל בתככים פוליטיים ובשיחות חשאיות עם חבריו לדעה, שסברו שההנהגה הנוכחית של הסניף אינה נוטה חסד לשאיפות הממלכתיות של דוד בן-גוריון ואנשיו. יאיר עצמו סלד מהממלכתיים, והטיל ספק במחויבותם לסוציאליזם. חבר הסניף בגיל הביניים למד כשנה בלונדון והיה חתום על השבועון "NEW STATESMAN". הוא נהג להפגין את זיקתו לעיתון, אבל יאיר לא האמין לו. הוא אמר לחבריו בתנועה, שיש הבדל בין רפרוף על הכותרת לבין קריאה אמיתית בשבועון. יאיר עצמו נהג לרכוש לעיתים את העיתון בחנות של הייקים מול סטימצקי ברחוב יפו, ואמר לכל מי שהיה מוכן להקשיב, שאין לו תוכן באמת מהפכני. כבר אז הוא הבין, שהיחס לארצות הברית קובע את מידת הרדיקליות של העיתון, וסיפר שיש בלונדון עיתון רדיקלי באמת, "טריביון", שמטיף בעקביות נגד ההנהגה בוושינגטון. את רוב הרשמים והמסקנות שמר יאיר לעצמו. הוא לא אהב לחשוף את עצמו ואת דעותיו, ובמקלטו בקפה פת לא הפריע לו איש.



המשורר אמיל פוקס זיהה אותו אחרי כמה שנים בבית הקפה, ואף בירך אותו לשלום. הוא קלט שנער בן 17 לא סתם מבזבז שם את זמנו. היה בפוקס איזה ממד רוחני נוגע ללב, שהופך אותו לשקוף, ממש כמו מלאך. כשיאיר הבחין פעם במבטו הממושך של פוקס הוא הניד בראשו ואף חייך. יאיר לא היה מגדולי החייכנים אבל באותו יום הוא שפע נהרה. מקץ יומיים ניגש אליו המשורר, וסיפר לו שהוא מחבר שיר גדול, כמעט ספר, שיכבוש את עירנו ויגיע אפילו לחוגי המשוררים בתל אביב. "כמה זמן אתה עמל על השיר הזה?", שאל יאיר. התשובה, "40 שנים", ממש הלמה ברקותיו והביאה אותו אל סף עלפון. המשורר סיפר שהוא עסק בשיר הזה אפילו כאשר היה בכלא הבריטי בעוון פעילות מחתרתית. יאיר התעקש וטען שבכל זאת 40 שנים הם משך זמן ארוך מאוד כדי לכתוב שיר. זמן ארוך לשיר נצחי, כך גרס המשורר ויאיר הבין שכל ויכוח יהיה סתם בזבוז זמן. הוא רצה מאוד לראות את הטיוטה של השיר שעורר בו סקרנות רבה, אבל המשורר סירב בתוקף. הוא הבטיח לפרסם את השיר כשיהיה בן 80. זה הצחיק את יאיר שסבר שהמשורר הוא כבר בן 90.

רחוב הנביאים (צילום: DMY)

רחוב הנביאים (צילום: DMY)

לעתים נמלט יאיר מחברתו המעיקה של הזקן ומצא מקלט בסניף מפא"י בקומה העליונה. ריח עז של עוגות שמרים הציף את כל חדרי הסניף. איש מהפקידים במשרד לא הטריד את יאיר ולא חקר אותו על היעדרותו מבית הספר. אחד החדרים היה סגור רוב הזמן, ובו חקרו אנשי שב"כ אזרחים שונים, בעיקר ערבים. הקשר בין מנגנוני החושך לבין המפלגה היה הדוק; בכירי מפא"י אף קיבלו עלון מפורט עם מידע על טיפוסים חשודים והמאמצים לאיתורם. יאיר ידע שאין במפלגה פעילים שעוסקים בזכויות האזרח מול השב"כ או מול המשטרה. באחד הימים הוא הבחין באיש השב"כ במסדרון, אחז קלות בזרועו וסיפר לו על המשורר הזקן ועל שירו. החוקר חייך, אמר שהסיפור מוכר לו, אבל ברור שהמשורר לא איים על ביטחון המדינה. התגובה הזו הביכה את יאיר. איך ייתכן שאיש השב"כ הוא יותר מתקדם מרוב עסקני מפא"י שהוא מכיר? יאיר זנח את משרדי המפלגה וחזר לקפה פת. הוא הופתע מאוד לדעת, שאדון פוקס נעלם ממושבו הקבוע.

יאיר ירד לרחוב יפו, והתקשה לנשום בשל זיהום האוויר. הוא לא האמין שיש לו סיכוי כלשהו למצוא את המשורר. הוא דיבר עם כמה דרי רחוב שהכיר, וכולם שלחו אותו לקפה פת. הם התגאו בפוקס, משורר בלי שיר אבל עם המון חלומות גדולים מהחיים. המלומד שביניהם גרס שאולי היה לפוקס מעין מעצור פואטי "שקורה רק לגדולים באמת". יאיר הנהן. הוא שמע על התסמונת הזאת ולעיתים חשב, שהוא בעצמו סובל ממנה. הוא לא הצליח להציל מהם כתובת מגורים. המגמגם שבחבורה סיפר שפעם פגש את פוקס בשכונת מקור ברוך וחשב שהוא מחפש את סניף קופת חולים כללית. יאיר ניגש לשם, שאל על פוקס אבל הפקידה הנוקשה סירבה לתת לו מידע. כיוון שכך, יאיר אמר נואש וחזר לביתו האמיתי בקפה פת.

המשורר לא היה שם והמלצרית הוותיקה שעבדה בעבר ב"עטרה" הביעה פליאה שהוא נעלם לזמן כה רב. "הוא היה שמרן, שנא חידושים וקשה לי להאמין שמצא לו בית קפה אחר", היא אמרה והוסיפה: "גם אתה שמרן, יאיר, אבל זה יעבור לך. אתה צעיר מכדי לאמץ מנהגים קבועים". אחרי חודשיים שלח פוקס מכתב ליאיר לכתובת של קפה פת. הבול על המעטפה היה הונגרי, אבל פוקס כתב בעברית יפה. הוא בישר ליאיר שהוצאה גדולה בבודפסט החליטה לפרסם את שירו במדור ספרות יוקרתי בעיתון הונגרי חשוב. הוא סיפר על כך לאביו, שחייך בקצת התנשאות ואמר שבכך הבטיח פוקס את "נצחיותה של אלמוניותו". האב גרס שהמשורר הגיע למסקנה שלא יוכל לפרסם את שירו בעברית, או באנגלית ואפילו לא בגרמנית.

 

השיר דווקא נחל הצלחה צנועה בהונגריה ובעיריית בודפשט קראו רחוב שקט על שמו. יאיר שמח שהמשורר נחל הצלחה בארץ מולדתו, אבל סירב להפצרותיו של פוקס לבקר אותו בהונגריה. הצעיר היה אמור להתגייס בתוך כמה חודשים, אבל לא שינה דבר ממנהגו. הוא ביקר בקפה פת בקביעות עד הצבא. כאשר קיבל מכתב מאביו במהלך הטירונות על אודות מותו של המשורר הוא דמע במקצת. פוקס נרצח בידי שיכור במרכז בודפשט ונקבר בחלקה של אמנים וסופרים. שירו לא הופיע בעברית, ויאיר דיבר על כך עם ידידותיו הרבות והגדיר את הפרשה "ככישלון שלי ושל המדינה". וקפה פת? הוא נסגר והפך למגרש חנייה גדול, ורוב יושביו הקבועים כבר נפטרו או שהתפזרו לכל עבר.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר