ציונה פיירמן היפה נולדה בשכונת משכנות שאננים, וכבר בבית הספר היסודי ניסתה לבוא חשבון עם הוריה בגין שמה הפרטי. השם "ציונה" בעירנו ניתן בעיקר לילדות מהמגזר המזרחי. הוריה של פיירמן נולדו שניהם בגרמניה. אביה היה ציוני נלהב ורצה לקרוא לכל ילדיו בשמות עבריים משמעותיים, אבל נולדה לו רק בת, והיא כיתפה את משא ציון על גופה הצנום. האב עבד בסוכנות היהודית וגם במקום עבודתו נחשב לטרחן גדול, שכן התעקש לדבר עברית מדויקת ועשה מעצמו צחוק. ציונה עצמה השתוקקה לשם אחר, משהו כמו חגית או אורה, אבל הבינה שאביה כבר חרץ את דינה לשבט. האם לא התרגשה מהוויכוח הזה. היא היתה יפה ומטופחת, צחת עור ומנומסת. ממילא קראה לציונה "לני", והבת התרפקה על השם הזה שהצטייר בעיניה כשיא החן הנשי. כנערה בגיל 12 כבר התהדרה בגוף נפלא "בדיוק כמו אמא" ולימדה את חברותיה לקרוא לה לני.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- הזירה של אתר "כל העיר"
לאמא היה לא רק גוף נפלא, אלא גם מאהבים מובחרים שהעריצו את חיוכה הבוהק. מר פיירמן לא התרגש מהסיפורים, וראה בהם סתם רכילות מגונה. חברו הליצן מהסוכנות, זיקו, תמיד אמר שמדובר גם ברכילות מגונה וגם באמת צרופה. גברת אמיליה פיירמן התייחסה לכל זה בהומור. "כל זמן שמדברים עליי סימן שאני חיה", אמרה לחברתה פנינה. אמיליה בחרה את מאהביה ביתר אנינות טעם, ואילו פנינה נהנתה מעצם מעשה האהבים. בכל זאת היו חברות בלב ובנפש, גם אם לאמיליה היתה נטייה קלה להתנשאות.
ציונה העריצה דווקא את האב, חרף השם שהעניק לה. היא היה כבד ראש, רציני עד לאימה, אבל בתו התייחסה לתכונות האלה בכבוד. ככל שיפתה יותר, השם ציונה הכביד עליה פחות. כך חייתה בקלות רבה בין שני העולמות. אימה הכירה לה את הקלילות האירופית, את מפקחי האו"ם שירשו אצלה את מקומם של הבריטים. אביה הפגיש אותה עם חכמי העיר, דתיים ובעיקר חילונים. ציונה חשה שהיא לומדת. בבית הספר הפגינה את האנגלית המעולה שלה, אבל שלטה היטב ברזי השפה העברית המליצית יותר שתמיד קסמה לה. כאשר אביה שהה בחוץ לארץ "בשליחות הלאום" הקדימה פעם לשוב מבית הספר, ושמעה רחשים די מוכרים מחדר השינה של הוריה. הגברת פיירמן שאבה הרבה נחת מביצועיו של מאהבה האנגלי, וציונה פשוט ישבה בחדרה והאזינה, בלי שמץ של רגשי אשמה. “אמא נהנית מסקס, וזה מרגש אותי אפילו להיות עדה לכך”, אמרה ציונה לעצמה. בגיל 14 ציפתה בכיליון עיניים ליום הולדתה ה-16, שבה “אקרע לגברים את הצורה”, כך לפחות אמרה לפנינה.
גיל 16 לא מיהר לבוא, ולכן ציונה השתעשעה קצת עם הגברברים בכיתתה, שנהרו אחרי גופה הבשל. אחד מהם, רוני שהיה ספורטאי מצוין, השתלהב מכל מגע גופני עם ציונה אבל לא זכה לחדור אל גופה. היא ידעה לשאוב את אונו בידיה, והוא תמיד הפסיד במערכה לשמור אותו למשגל של ממש. ציונה נהנתה מכוחה על רוני וגם על כמה תלמידים אחרים, שכמה מהם היו לא רק נלהבים, אלא גם אינטליגנטים. ביום הולדתה ה-16 היתה כבר יפהפייה אמיתית, והמאהב של אימה, הנרי, קנה לה עגילי זהב נהדרים במתנה. ציונה סברה שהנרי ציפה לתמורה כלשהי. הוא הזמין אותה לארוחת צהריים אחרי הלימודים ואז לקח אותה לדירתו. היא נתקפה בפחד וגם בהתרגשות שאותה לא חוותה בעבר. הנרי שיחק בגופה יותר משעה, ורק אז חדר לתוכה כמעט בעדינות. ציונה היתה ברקיע השביעי והחמיאה לעצמה על שחיכתה עד הרגע הנכון. היא כמעט וסיפרה על כך להוריה, אבל אז נזכרה שזה יהיה משחק באש. מאז לא החמיצה סיכוי למשכב לוהט עם הנרי שקרא בשמה בשעת מעשה ומלמל "לני, לני" גם לאחריו.
האם אמיליה קלטה במידה ידועה את המתרחש אבל העלימה עין. לא כדאי לה לאבד גם את הנרי וגם את לני רק כדי חולל שערורייה. בסופה של אותה שנה נפטר פיירמן האב. ציונה התאבלה בכל לבה, והשקיעה את כל כוחה בלימודים; גברת פיירמן התאבלה קצת, שפכה כמה דמעות, אבל ציונה התרשמה שהיא מחפשת מאהב קבוע חדש. בבית שרר שקט מוזר, אפילו המוזיקה הקלאסית נעלמה ממנו. האב הזנוח, העלוב, שאת כתביו הותיר במגירה ולא פרסם מעודו, השאיר בכל זאת חותם בבית. ציונה התאבלה מרה ואמיליה הסתפקה במלודרמה די זולה. בסופו של דבר התאהבה זמנית בנהג מונית בשם פרץ, שמה שהיה חסר לו בקלאס השלים בעבודת גוף נאמנה.
משכנות שאננים (צילום: תמר הירדני)
ציונה דווקא חיבבה את פרץ, והעריכה את מסירותו לאימה. היא היתה משכילה באמת, ולא נזקקה לסנוביזם הבוטה של אמיליה. הפנסיה של מר פיירמן הגיעה כסדרה, הנרי האנגלי היה עשיר מהבית, ואחרי משא ומתן עם הוריו לא נושל מירושתו בתנאי שלא ימיר את דתו. הכנסייה האנגליקנית לא הפסידה חבר בלתי נאמן, והנרי דווקא הקפיד להשתתף בתפילות בימי ראשון. ציונה לא הלכה לבית הכנסת, גם לא ביום הכיפורים. היא חשבה בעיקר על סקס משובח, ומצאה אותו אצל מרכוס, אחד מחבריו של הנרי מהצבא. בכיתה י"ב היא כתבה רומן, שפורסם בהוצאה פופולרית וזכה לביקורת מעולות. הרומן הביא לא רק תהילה, אלא גם ביקורות צדקניות ברוב העיתונים. שמה הספרותי היה לני פיירמן, וגם בנושא הזה הביקורות לא הרשימו אותה במיוחד. "מה הם יודעים על חיי", "מה הם יודעים על החיים בכלל" אמרה לפנינה שחייכה אליה באהדה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חודשיים לפני הצבא אמרו לה בלשכת הגיוס, שאין לה מה לחפש בצבא. הקצין אמר לה בגלוי שאין לה מידות מוסריות המתאימות לחיילת בצה"ל. ציונה חייכה, עברה בהצלחה את כל בחינות הבגרות ואז נסעה עם מרכוס ללונדון. כיוון שמרכוס היה יהודי, לא היו על ציונה לחצים כלשהם. עתה אימצה את השם לני בלי תוספות, מצאה בלונדון חברים וחברות מכל הסוגים. מרכוס לא התנגד. מגיע לה לטעום מן החיים, כתב להנרי, ונענה בחיוב.
מרכוס שכר דירה נחמדה ללני בהמפסטד, שכב איתה שם לפחות פעם בשבוע וביתר הזמן הניח אותה לנפשה. לני לא הקדישה את חילה רק לאהבים עם גברים בשלים; היא למדה ברצינות, קראה מחזות עתיקים וחדשים וספרות קלאסית ענפה. אחרי כמה חודשים באנגליה נרשמה ללימודי ספרות באוניברסיטה של לונדון. הנרי ומרכוס שילמו את שכר הלימוד ונהנו מהצלחתה של לני. לישראל לא שבה עוד.
