שלומית וייס חלמה את החלומות של אביה על אושוויץ, למדה את הפרטים וקראה רבות על הנושא. אבא סיפר לה המון, אבל תמיד חשה שהוא מסתיר לא מעט דברים. אימה, שנולדה בארץ, נהגה לבקש מבעלה לחסוך קצת בסיפורים האלה, "שהפחידו מאוד את הילדה", אבל היא עשתה המון תורנויות בבית החולים "הדסה" ואבא של שלומית המשיך לבעת את חלל חדר הילדים בסיפורים על משתפי פעולה, על נאצים ועל פולנים תאבי דם. עולמה של שלומית התכווץ, וחייה בירושלים היו כאילו על זמן מושאל ממחנות המוות. כאשר הלכה לבית הספר דימתה שהשוטרים שפגשה היו חיילים של אדולף היטלר, היא התכווצה והתמעטה לתוך עצמה וניסתה להיות בלתי נראית. זה די הצליח. אף אחד ברחוב לא נתן בה מבט שני, והיא התחילה לחשוב שתוכל להתנער מהחלומות שנטע בה אביה. זה לא קרה, אפילו כשאביה מת פתאום מדום לב באמצע רחוב עזה. איש לא היה לידו, אבל המשטרה דיווחה שהוא קרא בשמה של שלומית. להלוויה הגיעו כמה מניצולי המחנה ושכנים טובים מרמת שרת. חברותיה של שלומית מבית הספר באו אף הן, התגודדו, אפילו קצת צחקקו אבל כולן נישקו את שלומית והיא חשה שהן מנחמות אותה מכל הלב. ניצה, אימה של שלומית, נשארה בבית. היה לה כאב ראש נורא, כמו לאימא של פצפונת מספרו של אריך קסטנר. לניצה וייס היה מאהב מצבא הקבע אבל הוא שמר על מרחק מההלוויה, ומהשבעה התעלמו כולם. שלומית ידעה עליו, אבל לא רחשה טינה מיוחדת לאימה. ההתעסקות של האם במאהב שחררה לגמרי את בעלה, פרץ וייס, לחזקתה של שלומית. שניהם לא היו תלויים רגשית באם, שבשנים האחרונות הזניחה גם את מטלותיה כעקרת הבית.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- פרסום ראשון: המועמד המוביל לתפקיד מנכ"ל שערי צדק
לכן לא קיימו בבית "שבעה", ריטואל שלעתים מקל מאוד על האבלים. ניצה וייס נעלמה מהבית לימים אחדים, אבל טלפנה לעתים לשלומית, שנהגה בה באדיבות די קרירה. לבסוף שאלה: "לא יכולת להיפרד מהמאהב שלך לכמה ימים?", לתדהמתה ניצה לא נבהלה ורק אמרה בגילוי לב מושלם שזה כלל לא עלה על דעתה. שלומית עיכלה את הדברים בשקט, הדחיקה את כל ההערות הרעילות שעלו על דעתה ורק לחברותיה סיפרה שאמא שלה כנראה "משתעשעת היטב בימים אלה". החברות רק חייכו ואחת מהן אמרה שזה לא מתאים לשלומית לדבר בסגנון כזה. היא הנידה ראש בהשלמה והפטירה שימים קשים עוברים עליה עכשיו. שלומית הלכה ל"יד ושם" והפנימה היטב את התמונות שראתה ואת הטקסטים שקראה. ליד התמונות מאושוויץ היא בכתה עד שאחת הסדרניות באה להרגיע אותה. הסדרנית הבינה ששלומית הצעירה לא באה מהמחנות והפנימה את הסיטואציה מיד. "ההורים סיפרו לך על המחנות?", שאלה. שלומית אמרה בהיסוס שרק אבא סיפר לה והסדרנית אמרה לה שהוא רצה להשאיר מורשת אחריו. שלומית הנהנה: "אולי קצת יותר מדי מורשת; הייתי מעדיפה לדעת פחות".
בניין הכוכב ברמת שרת (צילום: Ranbar )
זה לא היה לגמרי נכון. שלומית המשיכה לבלוע כל פיסת מידע אפשרית על אושוויץ ובאחד הימים מצאה שם מוּכּר של אסיר ששהה עם אביה במחנה. קלמן שוייד לא אהב לדבר על השואה ועל ספיחיה, אבל שלומית דובבה אותו. שוייד היה קאפו, מנהל צריף מטעם הנאצים וידע שרבים מהניצולים רוחשים לו טינה קשה. שלומית לא ידעה אם קלמן היה זקוק למליץ יושר מקובל על הניצולים אבל לא חשה שום צורך לריב. כולנו קורבנות של הנאצים, אביה היה אומר, ושלומית נטתה להסכים עימו. השיחה עם קלמן בכל זאת גרמה לה למועקה ולתחושת בחילה. הנושא "קאפו" ריתק אותה עתה לאנציקלופדיות ולמוסד "יד ושם". היא למדה המון על תפקודם, על פשעיהם ועל הדרך שבה נוצלו על ידי הנאצים. רבים מהם נרצחו ולא הצליחו להציל את בני משפחותיהם. שוייד גר בגפו בתל-אביב, חי בצניעות נזירית כמעט, וניתק את כל הקשרים עם ניצולי המחנות. הוא חי בפחד עצום, ולא הצליח ליהנות מחוויית השחרור מהשבי הנורא. אנשים בישראל רדפו אותו, מזג האוויר הכביד עליו והוא חש צורך להסתתר מקלגסים אמיתיים ומדומים שהיו בעקבותיו. מקץ כמה חודשים מאז ששוחחה איתו לראשונה קלמן שוייד שם קץ לחייו. שלומית הלכה להלוויה וצעדה אחרי מיטתו בחברת כמה קשישים. אחד מהם אמר לה משהו ביידיש, אבל היא לא הבינה דבר. היא רק הסתכלה בעיניו הכבויות, שהצבע הכחול דהה מהן מזמן. הוא ידע, ממש כמו שלומית, שההלוויה שלו היא רק עניין של כמה חודשים. אחרי ה"קדיש" אמר לה בעברית ובחיוך מריר, אבל לא נטול חן, שזוהי רק "חזרה גנרלית" למותו שלו. שלומית בכתה פתאום וסיפרה שגם אבא שלה מת לא מזמן. הקשיש חייך בהבנה, הראה לה את המספר הכחול החקוק על זרועו ולא היה צריך להוסיף אף מלה. שלומית כבר הבינה הכל.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשנה שחלפה מאז ההלוויה של שוייד השתתפה שלומית בכמה כנסים של בני דור שני לשואה. היא התקשתה להזדהות עם המליצות הריקות ועם ההתקרבנות של כמה מהדוברים. היה נדמה לה שהם מנסים להתחרות בסבל של הוריהם, ואפילו להאשים אותם בכך שהנחילו להם את זוועות השואה והעכירו את ימיהם. שלומית הקשיבה, אבל שפטה את הדוברים בחומרה. בסופו של דבר עזבה את האולם בשקט, בלי מחוות הפגנתיות אבל עם תחושת קבס מובהקת. במסדרון נתקל בה גבר מוכר, אולי מאחת האזכרות, שנעץ בה את עיני החתול הירוקות שלו. "אני מבין שגם לך נמאס מהקלישאות", אמר בטון קצת שחצני אבל הגניב חיוך, "גם ההורים שלי היו ניצולי שואה אבל אני סולד מניצול הסטטוס של דור שני כביכול, כדי לסחוט אהדה ואפילו רווחים חומריים". הוא הציג את עצמו בשם צבי הורביץ, מהנדס חשמל המתגורר בחיפה. שלומית נענתה ברצון להזמנתו לשתות קפה במרכז העיר. ב"ארומה" ברחוב הלל היא חשה ביטחון שלא תמיד היה נחלתה. "כבר מזמן לא שמעתי את המלה 'סולד' בסתם שיחה", אמרה לו. צבי העלה צל של חיוך על פניו. אחר כך היא טלפנה לחברתה מחיפה ראומה, שהכירה היטב את צבי וידעה שהוא נשוי עם שני ילדים. אפילו הקעקוע על זרועו של צבי, המספר הכחול של אביו מאושוויץ, לא שינה את העובדה הזאת. דור שני או לא, צבי שיקר לה, והסוף הגיע עוד לפני שמשהו החל.
