סיפור קצר לשבת: ימים אחרים בקינג ג'ורג'

ביום חורף מדכא במיוחד עזבתי לכמה שעות את ביתי הקר ברחוב קינג ג'ורג' והלכתי למצוא מקלט בקולנוע "אוריון". המבנה דמוי החבית ברחוב שמאי קסם לי תמיד, ואפילו כיסאות העץ הקשים לא הציקו לי במיוחד. נותרה חצי שעה עד למועד הקרנת הסרט, וניצלתי אותה לשיטוט בפסאז' שבין "אוריון" ל"אורנע". כמו כל ירושלמי טוב התבוננתי היטב בתמונות של הסרטים, וערימות הזבל לא הרתיעו אותי. זה היה המקום האהוב עלי בעיר, ושררה בו קרירות ירושלמית בצד דכדוך קל, שנבע אולי מרגשות האשמה על צפייה בסרט במקום להכין שיעורי בית.

לבשתי מעיל חם, לא הכי מודרני, ששימש בעבר את אחי הבכור. כמה תימהונים שהכרתי ישבו יחד על מדרכה צרה, לגמו בירה וקיללו את העוברים והשבים. הקללות שלהם היו נטולות כעס אמיתי, ונאמרו כמצוות אנשים מלומדה. כמה מהם הכרתי ממשחקי בית"ר בימק"א או מהתצפיות מהמרפסת שלנו ברחוב המלך ג'ורג' 17. כולם היו אנשי מנחם בגין, שבו תלו את התקוות לשים קץ לאומללותם הנצחית. בבחירות לכנסת כמה מהם הדביקו מודעות של תנועת 'חרות' תמורת פרוטות. שחקן בית"ר מידידיי, עבר במקום והזהיר אותי להתרחק מההתקהלות. "הם אולי מזוהמים ומעוררי חמלה", אמר, "אבל יש להם סכינים והם שונאים את אנשי מפא"י". זזתי משם. הסרט בכיכובו של רנדולף סקוט עמד להתחיל בכל רגע וגם וירג'יניה מאיו האהובה עלי הופיעה בתמונות לבושה למחצה.

בקולנוע היה קר, אבל לא מקפיא. המעיל עזר לי להרגיש טוב ואהבתי מאוד את היומן הבינלאומי של "פוקס", שסקר את האירועים ברחבי העולם והעדיף בגלוי את סין האדומה על סין הלאומנית שנסוגה בהדרגה לאי פורמוזה.

• הורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• איך אפשר לעצור את ההגירה השלילית של הצעירים מירושלים?

קולנוע ציון

בשבוע הקודם ראיתי באוריון סרט באורך מלא ששמו, "ניצחון העם הסיני", שהעלה על נס את מאו ולוחמיו. גם חסידי בגין הרבים באולם, כולל הסדרנים, קיבלו את הסרט כדבר המובן מאליו. "אנחנו שונאים רק את מפא"י", אמר לי הסדרן הראשי גבריאל בקולו הצרוד שהזכיר מאוד את לואי ארמסטרונג, "סין רחוקה ולא אכפת לנו מי ישלוט שם". חייכתי לעצמי. מהספרים בבית אבא למדתי שכל העולם הוא חזית אחת נגד הפשיזם, אבל לא אמרתי דבר.

הסרט היה נהדר בסוגו. נכון שרנדולף סקוט היה מאופק מדי, כאילו פקדה אותו עצירות ואפילו מאיו היפה לא הוציאה אותו מגדרו. לא נטרתי לו על כך. ממילא היה קשיש מדי כדי להיות מאהב על הבד. הרגליים שלי הציקו לי. זה לא היה רעיון טוב במיוחד ללבוש מכנסיים קצרים. הגברת מאיו הושפעה כנראה מאדישותו של סקוט ולא הפגינה את חמודותיה. פה ושם האירו פניה, אבל מינון הרומנטיקה בסרט היה צנוע. קיבלתי את הדברים בשקט. בעצם, די נהניתי מהמערבון הזה בצבעים, אחרי שנים של צפייה בשחור-לבן. כדרכי נשארתי באולם עד שהכתוביות נעלמו והמוזיקה גוועה. יצאתי מהאולם במצב של היפנוזה חלקית ודימיתי את עצמי מככב במקום סקוט ואולי זוכה במאיו.

קולנוע אורגיל – רחוב הלל שנות ה-60 (צילום: Moshe Pridan)

בפסאז' שררה חשיכה, הוא היה ריק למעט כמה צופים שהקדימו להצגה הראשונה ב"אורנע". נאלצתי להתמודד עם המועקה שהציפה אותי. בלובי של הקולנוע נמתח תור גדול של בני עירנו. חלקם נראו קשי-יום אבל גם צעירים עליזים עמדו שם, ולא העזו לצייץ מפחדה של בעלת המזנון. היא שנאה את חייה, את המזנון ואת הלקוחות. אבא שלי אמר שהיא "עברה את המחנות", אבל חולצתה הארוכה הסתירה את זרועותיה ולא ראינו את המספר הכחול. ייתכן שכל הסיפור על המחנות היה מיתוס, ושהיא היתה סתם אישה קשה. כך לפחות אמרה אמא שלי, שלא נטתה לעשות הנחות מוגזמות לנשים אחרות. יצאתי לרחוב הלל, שהיה פתוח לכל רוח ולכן מרענן הרבה יותר. בקולנוע "אורגיל" כבר קלטו את התור, ואילו ב"רון", בפינת רחוב רבי עקיבא, השתרך תור ארוך. סרט אמריקאי בשם "אבא ארך הרגליים" משך את בני עירי, אבל לי היתה אלרגיה לכוכבו פרד אסטר. ראיתי שם כמה מחבריי מהתנועה, שאותה עזבתי חודשים אחדים לפני כן. הם התייחסו אליי באיבה מהולה בסקרנות שאותה לא הצליחו להסתיר. הייתי רגיל לזה, והתייחסתי אליהם בביטול. אחת הבנות, שתיעבתי אותה במיוחד, התרפקה על החבר שלה, שהיה פעם ידידי הקרוב. זה הספיק לי. התרחקתי אליהם לכיוון בית הכנסת האיטלקי והחצר היפה שלו. שמעתי צעדים מהירים מאחוריי, ואחת הבנות מהתנועה היתה בעקבותיי. יעל העדיפה ללכת לסרט איתי, והלכנו יחד ל"ארנון" במורד רחוב שמאי. הקרינו שם סרט אנגלי על רב חובל הגון וקורותיו במלחמת העולם השנייה.

"ארנון" היה אמון על סרטים מאנגליה, וטמן בי את הגחלת שהובילה אותי ללונדון מקץ שנים אחדות. יעל קצת התרפקה עליי, כאילו ביקשה חמימות וחיבה. זה התאים לי מאוד. כך צפיתי בשלווה בסרט השני שלי באותו יום. זו לא היתה התנסות חריגה. בצד הכדורגל האפור בימק"א במשחקי הליגה השנייה, הסרטים היו משוש חי. אחרי הסרט חיפשנו בכיסים קצת מעות לאוכל וזה הספיק למנת חומוס לא מזהירה ברחוב יפו. הרחוב היה אמור להיות "ראשי", אבל רק מעט בני אדם הואילו בטובם לשוטט שם. הוא היה חשוך למחצה, ואורות הניאון משלטי החנויות רק המתיקו קצת את החוויה המעיקה. בפאתי כיכר ציון הצצנו בתמונות של אדיסון ושל סטודיו, והחלטנו ללכת גם ל"קיץ אחד של אושר". זה היה סרט דני, לכן הרשה לעצמו לצלם בחורה עירומה רוחצת בנהר. זה היה משעשע: היא הסירה את כל בגדיה אבל את גופה העירום לא זכינו לראות בשל הרכבת הארוכה שעברה שם באותו רגע ממש. הסרט הזה היה שנוי במחלוקת והדיונים בצנזורה היו ממושכים וסוערים. לבסוף התקבלו דעת המקלים במועצה לאישור סרטים ומחזות. זה היה סרט לא אלים, והעירום שם רק משל היה, ולא מציאות.

כאשר ליוויתי את יעל לביתה ברחוב מטודלה, הוא הושיטה לי יד קרירה ונעימה, שיצרה אצלי ריגוש עצום. שאלתי אותה מדוע נטשה את כל חבריה והיא רק חייכה ואמרה שהיתה בטוחה שיש לי טעם יותר טוב בסרטים. "גם בנערות", חשבתי לעצמי, שכן יעל לא נחשבה לנערה מושכת במיוחד בחוגים שלנו. החן המיוחד במינו שלה היה שם, אבל הצריך קצת גישושים כדי למצוא אותו. כאשר הגעתי הביתה הוריי כבר נרדמו, את השאלה הנצחית "איפה היית?" לא זכיתי לשמוע. שלושה סרטים ביום אחד! מה עוד ניתן לבקש?