כל המועמדים לראשות העיר הפגינו חשש כבד נוכח ירידת אלפי צעירים לשפלה, כאילו היה מדובר בתופעה חדשה. למען האמת, אנחנו עדים להגירה השלילית הזאת כבר שנים, ולא מצליחים למנוע מהצעירים הירושלמים להצטרף לחבריהם בתל אביב.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מי אתם הזוגות הצעירים של ירושלים?
בשבוע שעבר הופיעה ב"כל העיר" תמונה של בני אביתר וחברתו טליה, אוהבי ירושלים מובהקים, שגם הם זורמים עם חבריהם אל מחוץ לעירנו. העסקנים שהתראיינו ל"כל העיר" שפעו הבטחות והצעות לפתרון הבעיה. הם יבנו, הם יפתחו, הם יעשו עבודה בראשיתית אדירה שטרם נשמעה בעולמנו. נראה לי שאף אחד מהם לא מסוגל לטפל ברצינות בבעיות האמיתיות של העיר: קיפוח מאות אלפי הערבים החיים בתוכנו; כוח המשיכה של תל אביב החילונית, שמדיפה ניחוחות של עיר בינלאומית, ספק צרפת ספק איסטנבול.
קיפוח הערבים משפיע על זוגות צעירים בעיר משתי סיבות: רבים מהם נרתעים מגילויים של לאומנות גזענית, מהולה בכהניזם פשיסטי וקשה להם לשאת את האווירה העכורה בעירנו; אחרים חוששים, במידה רבה של צדק, שהמוסדות יפקירו לגמרי את האוכלוסייה הערבית ושהעניות המנוולת תגביר את האלימות כלפי התושבים היהודים. אלימות ערבית תגביר את ההסתה נגדם גם בקרב החרדים ותיצור תופעות של אלימות גזענית ומסוכנת על רקע אתני. גם חילונים שלא מעלים כלל על דעתם את האפשרות לעזוב את העיר חוששים מתופעות כאלה. אלא שמידת ההתארגנות האנטי- גזענית בעיר היא אפסית ואין בה כדי להקל על המצוקה הקיומית.
בניית כמה שיכונים לצעירים היא מבורכת, ובתנאי שלא יראו בה את חזות הכל. כך גם לגבי פסטיבלים ומופעי רחוב נחמדים. אם כמה אלפי צעירים בעיר יפעלו ביחד למען ניקיון הרחובות גם בחלק הערבי של העיר, תנחל הנאורות כאן ניצחון חשוב. הפגנות של התרועעות עם כל חלקי האוכלוסייה בעיר תעלה את המורל ותיצור בסיס לאמונה, שאנחנו יכולים לשנות את גורלנו. אם נרסן את הפשיסטים ונאלץ אותם להפסיק לפעול נגד הערבים, נגן בכך גם על עצמנו.
עזיבת העיר היא תהליך חמור מאוד, הרוב החילוני העיר מצטמצם והולך, והייאוש ממש מתעל את הצעירים לשפלת החוף. הורים רבים נוהרים בעקבותיהם, וכך מידלדל הציבור החילוני עוד יותר. צריך להאמין בעתיד העיר כדי להישאר כאן. האם האמון הזה מבוסס על משאלות לב או על ניתוח רציונלי של המצב? קשה לענות על השאלה החשובה הזו. לדעתי, מדובר יותר על אהבה, ששייכת לצד הפחות רציונלי של המשוואה. מי שאוהב את העיר, מתקשה מאוד להיפרד ממנה. לפי שעה יש לי עוד ילדים ונכדים בעיר, וזה נותן כוח והשראה. אבל מה נעשה אם כולם יעזבו? אין תשובה ברורה לשאלה הזו. קיימת אצלי תחושה קשה, שזה לא מקרה שהמועמד החרדי העיקרי, יוסי דייטש, לא ענה לשאלות "כל העיר" בנושא עזיבת הצעירים. אלה אינם הצעירים "שלו", ושתיקתו מבהירה זאת היטב. הגרעין הקשה של מפלגת העבודה בעיר התמוסס כבר מזמן, יחד עם הקהילה שאפפה את הסניף ברחוב יפו 62. אין בוחרים, אין עסקנים מוכרים ואין אנשי רוח שהציבור מחכה לדברם. עדיין חיים בעיר צעירים נאורים רבים, בעיקר בזכות האוניברסיטה העברית, אבל התהליך מורה על דעיכתם כגורם משפיע בעיר.
תל אביב איננה מקום אידיאלי בעיניי. היא מיוזעת, קולנית, רכושנית וחסרת עידון. עם זאת אני בכל זאת רוחש לה חיבה ידועה: יש לה חן בעיקר בחורף, ויום שבת חורפי שם יכול להיות מענג. היא לא יפה במיוחד, לפחות בעיניי, ואחרי יממה שם אני מתגעגע כבר לירושלים. אבל אחיי שעזבו את העיר אינם מתחרטים לרגע. הם סולדים מהתחרדותה של ירושלים, מהשינוי הדרסטי שעבר על השכונות החילוניות לשעבר (כמו קרית משה, למשל) ומשבחים את רוח החופש המנשבת בתל אביב. הרוח הזאת היא אולי מעופשת ומלאה חול ואין תחליף לערבי הקיץ בירושלים, אבל הם התרגלו לשפלת החוף ומדברים על עירנו במונח "אצלכם". אני מעקם קצת את אפי אבל לא ממש רוחש להם טינה. "אצלנו" יש המון חרדים ובית"רים וייתכן שאנחנו ניזונים מהזיכרונות על עיר קצת אחרת. להצדקתם מפנים אותנו כל המהגרים לתוצאות הבחירות לכנסת. אכן, ירושלים מצטיירת כמעוז הימין המטורף והחרדים, ותל אביב לעומתה היא ליברלית. מי שטוען שמדובר רק בתדמיות טועה ומטעה. המספרים יוצרים תדמית, והתדמית מחוללת תהליכים חברתיים מרחיקי לכת. אנחנו עצמנו מוציאים את דיבת עירנו רעה, ויש להיזהר בכל התבטאות מיותרת. יש בעירנו איים רבים של נאורות, ואם לא נטפח אותם הם יהפכו לעיי חורבות. ייתכן מאוד שיבוא יום שגם אנחנו, שרידים מוכרים של תרבות שקרסה, נארוז את חפצינו וניסע לשפלה. שעה נסיעה ונחליף אוויר, אווירה ותרבות. אני מודה שזה קוסם.
כל מי שמעיין בהגירה פנימית משלה את עצמו שהדרך חזרה לירושלים היא קצרה מאוד. אם זה נדמה לכם, אתם טועים. הדרך לתל אביב היא קצרה לעומת הנסיעה חזרה לעירנו. רוב חבריי ובני משפחתי שעקרו מן העיר מזדמנים לכאן לעיתים די רחוקות. אני משוטט לפעמים בעיר ומציין לעצמי, "כאן גר אחי", "כאן גרה אמי", "כאן גר חברי מהתנועה עודד בארי, או רמי גול". בבתים שלהם גרים זרים, לעיתים תכופות מתרבות אחרת לגמרי. ברחוב הירשנברג הנהדר, בגבול נחלת אחים, אני יכול לזהות לפחות עשרה בתים שבהם גרו חברים לשעבר או בני משפחה. ברובם גרים עתה חרדים דוברי אנגלית-אמריקאית. המצב בעיר הוא בכי רע, אבל רבים מאיתנו בכל זאת חיים בטוב. ניתן למצוא כאן מסעדות מעולות ובתי קולנוע ברמה אירופית, האוויר בערב נפלא ובתי האבן יפים ומשווים לעיר הדר מיוחד. מי שנמאס לו מהחיים בעיר לא ישתכנע מהטפות. אני בכלל לא מגנה את המעבר לתל אביב ומכבד את רצונו של כל אדם. פשוט חבל לנו על צעירינו המוכשרים, שתרמו רבות לחיים החברתיים בעיר.
פתרון קל איננו מצוי באמתחתנו. העיר מבוזרת, וקיימת איבה הדדית בין העדות השונות. המצב מחייב עבודה קהילתית ותרבותית מאומצת, שעלולה להיות כמעט בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות. ייתכן שמוטב לחילונים להתארגן סביב מטרות מוסכמות, כדי שיהיה ניתן לפנות לקבוצות אחרות בעיר. בינתיים קשה לחוש באנרגיה מיוחדת בחלק החילוני של העיר. יש שאורזים את חפציהם ועוזבים ויש שיושבים ספונים בבתיהם ושרויים בייאוש שקט. יש אצלנו פוטנציאל של יצירה ועשייה, אבל הוא מתמעט מיום ליום. העיר הקשה והקשוחה שלנו מפנה עורף לעוזבים וגם לנשארים.
