(צילום: Mickytc מתוך ויקפדיה)
(צילום: Mickytc מתוך ויקפדיה)

חיים ברעם נזכר במעבר מהיסודי לחטיבת הביניים

שנת מעבר: לקראת ועידת החינוך של ירושלים שתיערך ביום שלישי, 21.8, חיים ברעם נזכר במעבר מבית היסודי בית חינוך לחטיבת הביניים בית הכרם

פורסם בתאריך: 16.8.18 10:52

כשראיתי את הסרט על טביעת ה"טיטניק" נזכרתי בכיתה ו'. כמו הספינה הטובעת משנת 1912, גם אנחנו התפרקנו והתפזרנו לכל עבר, ורק החברות המשותפת בתנועה שימרה את הקשר בינינו. הצונאמי הזה פסח על הכיתה המקבילה שלנו, ורק אותנו דנה המציאות לכליה. הכיתה המקבילה היתה הרבה יותר מגובשת, וניכר שהתלמידים שם רצו להישאר ביחד. שלנו היתה יותר הטרוגנית, והתלמידים השלימו עם הפרידה הבלתי נמנעת. בכיתה שררה אווירה של איש לאוהליך יעקב, ורוב העריקים נרשמו לכתה ז' בתיכון ליד האוניברסיטה. היחסים הגרועים בין המורה הנחמדה שלנו דרורה הראובני לבין המנהל משה חלפן לא תרמו לרצון שלנו להישאר בבית חינוך. דרורה הכריזמטית היתה ידועה בזכות ספרה המרתק "יומנה של גדנ"עית". היא ובעלה נוגה היו אוהבי ארץ ישראל במובן הגשמי של הזיקה הזאת. הם היו מטיילים ידועי-שם, והכירו כל סלע בהרי הגליל. הם ראו את עצמם כממשיכי דור הפלמ"ח, אימצו את כל השירים ואת כל המיתוסים וניסו להנחיל חלק מהם גם לנו. לקראת סוף השנה הם הזמינו את כל הכיתה לחצר הנהדרת שלהם, והערב היפה הקנה לנו תחושה של סופיות. עצבות חגיגית מאפיינת תמיד את השנה האחרונה בכל בית ספר. ידעתי שחברים רבים נעלמים עתה מהנוף החברתי שלי, אולי לתמיד. רוב העוזבים עברו בהצלחה את הריאיון עם מאיר שפירא, מנהל תיכון ליד האוניברסיטה, שהיה איש לא קל אבל מעניין וכריזמטי. אני לא הגעתי אפילו לחדרו של שפירא. הציונים שלי באנגלית ובמתמטיקה היו גרועים, וחלפן דאג שגם הציון ב"התנהגות" יהיה בלתי מספיק. כיוון שחלפן הבהיר לאבי שאין לי מקום בבית ספרו, נרשמתי לכיתה ז' בבית הכרם יסודי. הרגשתי כאילו צלחתי יבשות עלומות והגעתי לארץ לא נודעת.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון

 


בינתיים, כיתה ו' התנהלה על מי מנוחות. לא היו כמעט מריבות סוערות, ורק מרד קטן נגד המנהל, שהואשם על לא עוול בכפו בהכאת תלמיד, העכיר את האווירה. הובלתי משלחת למחלקת החינוך של העירייה והורחקתי מבית הספר לשבועיים. לא שסבלתי במיוחד. לפני תחילת השנה היינו בנופש משפחתי בנתניה, ועוזי הציג בפניי את "המשפט" של פרנץ קפקא. עד מהרה קראתי גם את ספריו "הטירה" ו"אמריקה" ושיניתי לגמרי את הרגלי הקריאה שלי. בכיתה ו' ישבתי בשורה האחרונה וקראתי את "הר הקסמים" של תומאס מן. הנס קסטורפ, שהגיע מגרמניה לבית החלמה לחולי שחפת בשוויץ כדי לבקר את דודנו יואכים, העשיר מאוד את עולמי. התחלתי לחפש את חברתם של קוראים מושבעים אחרים, שלמרבה האירוניה החליטו כולם לעזוב את בית חינוך. הנימוקים הסוציאליסטיים לא שכנעו את הנוטשים. הם התחילו לדבר במושגים של הצלחה אישית וקריירה, תחת המינוח החברתי שהיינו מורגלים אליו עוד בגיל הגן. הצלחה בליד"ה הבטיחה כניסה קלה לאוניברסיטה העברית. גם אלה שדיברו על "הגשמה" בקיבוץ הנמיכו פרופיל. חלפן העדיף להתייחס לעוזבים כאל נפולת של נמושות. מאוחר יותר השתמש יצחק רבין במונח הזה, אבל הוא לא המציא אותו. היחס לעוזבים, כמו לנוטשי הקיבוצים, היה תמיד עוין ומלא בוז.

בדרך קצת מעוותת נעלבתי מכך שהוא טען שיש לי "לב רע". השכנה הנאה שלנו פנינה הסבירה לי את הביטוי האנגלי "it takes one to know one". זה נראה לי די הולם, והסתפקתי בדברים האלה. בסוף אותו שבוע עזבתי את חצר בית חינוך ארלוזורוב בפעם האחרונה.

עם זאת, הזמנים השתנו. רבים ראו בהולכים ברי מזל ואלה לא החצינו אפילו שמץ של התנצלות. אני הייתי תקוע בין המצרים: עזבתי את בית חינוך מבלי להירשם לבית ספר טוב יותר. בכל זאת, התגברתי על המשבר. הייתי נחוש בדעתי ליהנות מהלימודים בבית הספר החדש, וניסיתי להשלים את החסר עוד בכיתה ו'. נוכחתי לדעת שיש לי סנטימנטים מסוימים לבית חינוך, ורק מנהל בית הספר חיזק את החלטתי לעזוב.

היחסים ביני לבין חלק מהעוזבים היו עכורים, אבל השתדלתי להתעלם מכך. ידעתי שהמנהל דוד בנבנישתי, שעתיד לקדם את פני בבית הכרם היה איש שונה לגמרי. בינתיים בכיתה ו' הרגשנו כמו בעונת מעבר. "מעברה" קרא לזה חברי צ'יטא, שניספה בתאונת דרכים בגיל 19.

המעברות היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותנו, בעיקר מעברת תלפיות הענקית. הקצרן הראשי של הממשלה יעקב מימון גייס אותנו להוראה במעברה. נהגנו להתייצב פעם בשבוע ליד המסעדה הקואופרטיבית ברחוב ההסתדרות, נסענו למעברה והתפזרנו בין הפחונים. אני לימדתי את ניסים מעיראק, שאביו היה מנהל בנק אנגלי בבגדד. האבא היה חורבת אדם, והעלייה לישראל המיטה עליו אסון חברתי בלתי ניתן לתיקון. אימו של ניסים היתה נחמדה, וניכרו בה עקבות של יופי גדול. מקץ כמה שנים ראיתי את ניסים צועד בהפגנה של המפלגה הקומוניסטית, כשדגל אדום בידו. אמרתי לאחי שזה "כישלון חינוכי" שלי, אבל הוא ביטל את הדברים. מוטב שיהיה קומוניסט ובלבד שלא יתמוך במנחם בגין כמו רבים אחרים במעברת תלפיות. התגובה הזו גרמה לי להקלה גדולה. מקץ כמה שנים נודע לי שניסים הצטרף למשפחתו הגדולה בלונדון. לדודו היה עסק של ייבוא בגדים מהונג קונג וניסים נעשה למנהל עבודה זוטר. קשה להאמין שהוא המשיך להניף שם את הדגל האדום, גם לא ב-1 למאי. פגשתי אותו בפעם האחרונה בשגרירות ישראל בלונדון. הוא אמר לי "שלום" חפוז, וירד למשרד של המוסד בקומת הקרקע.

לקראת סוף השנה פגשתי את משה חלפן בחצר בית הספר. הוא עשה עווית שהתחפשה לחיוך ואמר לי: "לדעתי יש לך לב רע. אמרתי זאת גם לאביך". לא עניתי. ידעתי שבעוד חודשיים כבר לא אשמע את קולו ולא אראה את פניו. בכל אקט של סיום יש גם קורטוב של נחת. החיים בלי חלפן נראו לי טובים יותר. נדמה לי שאיבתי המבנית לסוציאל-דמוקרטים מזויפים התחילה עם חלפן, שקדם בתודעתי ובמהלך חיי לשמעון פרס ולבוז'י הרצוג. אז, בשנת 1954, עדיין הייתי מבועת מהמנהל. הגעתי לחדר הכיתה וכמה חברים הבחינו בחיוורון שפשט על פניי. מרים ריינהולד חייכה ואמרה לי שהחיים במחיצת חלפן אינם טובים לבריאותי. "הרופפת ממילא", עניתי לה. כולם צחקו. צלו הכבד של חלפן עדיין ריחף בחלל הכיתה, אבל במסה שלו חלה נסיגה, כאילו איזה כוח שמעבר לשליטתנו כִּרסם בה במידה ידועה. בסוף שנת הלימודים ראיתי את פרצופו בפעם האחרונה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר