מטבע הדברים ומחמת דרישות המקצוע, קראתי הרבה חדשות עירוניות בחודשים האחרונים. עליי להודות שמעולם לא ראיתי את עירנו ירושלים כתשלובת של פחי זבל וסילוק מטרדים. גם הבחירות לראשות העיר ולמועצת העיר לא משנות בהרבה את התמונה המסורתית. ההתבטאויות של כל המועמדים מדיפות ניחוח של בושם זול. אישית, אני מתעניין דווקא במאקרו ומנסה לאמוד בעיקר את הנזק שיגרום ראש העיר שייבחר למעמדה הבינלאומי של העיר. מבחינה מדינית לאיש מהם אין בשורה מרחיקת לכת. זאב אלקין הוא המועמד הגרוע ביותר כיוון שיש לו עמדות לאומניות-דתיות, שמתאימות לחלק מהבוחרים בעיר, אבל לא לירושלמים החושבים שנחרדים מההשלכות של השתלטות תודעת ארץ ישראל השלמה של המערכת השלטונית גם על הפוליטיקה העירונית שלנו.
לדעתי היחס לתושבים הערבים בעיר הוא מחפיר, וההשלכות שלו הן כפולות: הדיכוי מעודד מרי ופיגועים, שכל תושבי העיר יסבלו מהם; התדמית של עיר פשיסטית וגזענית מזין את תחושות הייאוש בקרב "הצעירים", שאותם מבקשים כל המועמדים להשאיר בעירנו. כמיטב המסורת של הפוליטיקה הישראלית ב-60 השנים האחרונות, הפוליטיקאים מבקשים פתרונות טכניים לבעיות מהותיות: יבנו (אולי) עוד יחידות דיור, ישפרו את התחבורה בתוך בעיר ומחוצה לה, יעשירו את חיי התרבות, גם בתוך ציפורניה של מירי רגב, וישיגו תקציבים רבים לרווחת התושבים (היהודים). אם מישהו מהם יקיים את ההבטחות, הוא יחולל שיפור ניכר בחי האוכלוסייה היהודית ואולי כמה פירורים יפלו לחצרות המוזנחות של התושבים הערבים. עורך הדין יוסי חביליו ינסה למשוך לעיר עסקים גדולים, להעביר את משרדי הממשלה לבירה ולדאוג ל"תמריצים" ליזמים ובונים, שיעשירו עוד יותר את העשירים אבל לא יעצרו את זרם ההגירה ואת התפרצויות הייאוש במזרח העיר. למשה ליאון יש מצע דומה, כמעט זהה, אבל אישיותו איננה מושכת קולות של תושבים נאורים בעיר. זאב אלקין הוא מעין רפ"יסט לאומני עם אוריינטציה ברורה על טכנולוגיה ו"מידוע" בנוסח שמעון פרס. בשורה דומה על משיכת חברות טכנולוגיות גדולות לעיר נשמעות גם מפיהם של עופר ברקוביץ' ושל תמר עזריה. לכל המועמדים "החילונים" אין מה לומר לתושבים הערבים. ייתכן שבהמשך הקמפיין הם ישלמו מס שפתיים לעשרות אלפי הערבים בעירנו, אבל לאיש מהם אין אמפטיה אמיתית כלפיהם. בינתיים קשה לדעת איזו בשורה תצא מהציבור החרדי הגדול בעיר. ליוסי דייטש הנמרץ הם יוציאו את הנשמה בכפית עד שיזכה אולי לתמיכה כוללת של החרדים. מנהיג מרצ הוותיק פפה אללו הודיע שיתמוך בדייטש בהיעדר חלופה חילונית הולמת. זוהי התפתחות שמצביעה על ההתפכחות במרצ בכל הנוגע למרכזיות הנושא החרדי באידיאולוגיה שלה.
אולם מועצת העירייה (צילום: טל הרדה)
נשארה סוגיית הקשרים במסדרונות השרים. אלקין מקושר היטב ויחסיו עם השרים הלאומנים הגרועים ביותר הם קרובים. ביבי נתניהו כבר הכתיר את אלקין כאיש שלו בעירנו, חרף תסיסה מסוימת בקרב הליכודניקים הירושלמים. לדעתי, יהיה קשה מאוד למנוע את בחירתו של אלקין לראשות העיר. המגמה המסתמנת משקפת את השינוי הפוליטי והדמוגרפי בקרב מצביעי הליכוד כאן. אהוד אולמרט סימל את הסינתזה בין תורת דוד בן גוריון לבין זו של זאב ז'בוטינסקי ו"קיצוניותו" היתה מעושה, רק לצורכי בחירות. אלקין מסמל את הסינתזה בין תורת מנחם בגין (בלי האלמנט ה"דמוקרטי") לבין ההטפות ההזויות של רבני ההתנחלויות. אין לצפות ממנו לנקוט מדיניות שתפיס את דעתם של מאות מיליוני ההומניסטים במערב. אם יטפל ביעילות בבעיות התברואה והשיכון של הערבים בעיר, דיינו.
מי שמלבה את השנאה בעיר בין יהודים וערבים חייב להבין שהוא מסכן גם את עתידה של הרכבת הקלה. ברכבת משתמשים המון יהודים, שרבים מהם שונאים ערבים, ויש להאמין שגם הערבים אינם משננים איש לרעהו בלהט את תורת ברל כצנלסון שלא לדבר על ז'בוטינסקי. כדי שניתן יהיה לשרת את כל השכונות בהתאם למתווה הרשמי של הרכבת הקלה, יש להביא בחשבון לא רק את הגיאוגרפיה אלא גם את הדמוגרפיה. רעיון השלום בין כל האזרחים חייב לעבור גם לפסים מעשיים. חלק מהתושבים הערבים חייבים להיכנס לעיר המערבית דרך מחסומים מפרכים ומשפילים. כמה מבתי בספר במזרח העיר פועלים ליד מאורות סמים, וכל הפגנת מרי מטעם התלמידים עלולה להסתיים בשפיכות דמים. אין דו קיום בין עניים ומדוכאים לבין המדכאים. האם יוכל ראש העיר מטעם הימין לדאוג לתשתיות ולבנייה למגורים עבור הערבים? האם ירצה לעשות כן? כדאי שכולנו נבין: כל בעיה תקציבית או אפליה בבנייה הופכת עד מהרה לשאלה לאומית עמוקה ואולי גם למוקד של התעניינות בינלאומית.
העיר העתיקה (צילום: ישראל קרול, מתוך ויקיפדיה)
חיים רמון מציע לנו באורח גלוי לבודד את השכונות הערביות בגטאות ולזנוח את התושבים לגורלם. כך עשינו גם בעזה, ואת הפרי המר עוד נאכל לאורך שנים רבות מאוד. אם עד כה נתנו לשכונות הערביות מטאטא לניקוי סמלי, עכשיו רוצה רמון שהם יחיו גם בלי המטאטא. הערבים תושבי העיר אינם "ילידים" שאותם ניתן להכחיד כפי שעשו ל"אינדיאנים" בארצות הברית. תרבות עירונית משגשגת ופריחה כלכלית ייתכנו לטווח ארוך רק בתנאי שלום. לפתרון הבעיה הזאת יש שלוש דרכים שונות: לנסות לשמור את המצב הנוכחי בכל מחיר ולסמוך על כך שהזמן יעשה איכשהו את שלו; להתעלל בערבים ולנסות לגרש אותם בשיטות משולבות של התנכלות וגירוש; לנסות להביא לאיחוד של העיר שמקובל על הערבים, להפוך אותם לאזרחים לכל דבר ולהרחיב את עבודות התשתית לכל חלקי העיר.
רוצים להישאר מעודכנים?
האשליה של המפנה בגורלנו בשל כינונה של שגרירות ארצות הברית בארנונה, מכרסמת ביכולת קברניטי העיר לתכנן את התחבורה העירונית ואת תכניות המתאר השונות באורח רציונלי. באנרכיה ששררה בשטחים ביוני 1967 השתולל הרב התנ"כי שלמה גורן ורבים מאנשי תנועת העבודה חברו למעשיו, או לפחות עצמו עין בחיוך מתחסד. ספר התורה שלו הפך לנשק עוצמתי שבדיעבד חולל כאן אסונות נוראים. כך הושמדה שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל ולא הבנו שכבר אז, כאשר הפשעים היו טריים לגמרי, היה עלינו להקים קול מחאה אדיר שיהדהד מקצה הארץ ועד קצה. גוש אמונים ושאר הגופים הימניים שאבו כוח ותעצומות נפש מגורן, שהיה נאמנו הכנוע של דוד בן-גוריון עד מלחמת ששת הימים. בתוך המציאות הסבוכה הזאת קם ראש העיר טדי קולק וניהל את האירועים בעיר בתבונה מפא"יניקית קלאסית. לשונו הרכה, קסמו האישי וקרבתו לבן-גוריון גרמו גם ליונים בעיר לתמוך בו. כך נוצר המצב שגרם לכל יוזמה ומפעל בעיר לשרת את ה"איחוד" בתנאי אפרטהייד.
