בשעה טובה ומוצלחת, בתופים, במחולות ובעיקר בקולות צהלולים, נפתחו המסגרות ושנת הלימודים יצאה לדרכה.
ימי הסתגלות, ימי הכרות, חפיפה, תחושת ביטחון, פרידה והופ מתחילים לסגל שגרה. האמנם?
אז זהו, שלא. כלומר לא יודעת איך זה אצלכם. כי מובן שכל אחד חווה דברים שונה, לכל אחד ישנה יכולת שחרור שונה, אבל לי קשה.
חשבתם פעם שבעצם כל הימים ההדרגתיים האלו הם לא לילדים אלא להורים? חשבתם פעם שיש הורים כמוני שהבעיה היא דווקא אצלם. הילד מזמן רץ לחברים שלו, למשחקים ולאתגרים. ואני עוד עומדת חנוקה, מתרגשת, מצפה שאולי יחזור לתת לי חיבוק נוסף לפרידה.
וזה משעשע, כי אנחנו משקיעים את מיטב כישורינו ללמד אותם עצמאות, ולדעת להתמודד ולהתקדם. אני בכלל אמורה לשמוח כשהילד רץ אל המסגרת בשמחה, ולא מתעכב בבכי או עם קשיי פרידה. במקום זה אני מוצאת את עצמי מושכת עוד דקה, מחבקת ומדביקה עוד נשיקה. ולא, זה לא נרגע עם הזמן, ולא אני לא מתגברת טוב יותר משנה לשנה, וכן כנראה שכך תיראה כל התחלה. אני אהיה לנצח האמא המרוגשת שעומדת בצד עם טישו ומוחה דמעה.
ערכת הכנה לתחילת הלימודים (צילום: פרטי)
וכמו שאני מסבירה תמיד לכולם – זאת זכותי המלאה. תשעה חודשים של הריון מקנות לי את הזכות הבלעדית והבלתי נשלטת להיצמד אליהם עוד רגע, עוד דקה, להסניף אותם עמוק עמוק ולחבק ישר לנשמה.
ואני גם יודעת ומרגישה עמוק בפנים, שמתחת לארשת הרצינית והמתבגרת שלהם, למרות שתיכף הם יתחילו לומר לי שאפסיק לעשות להם "פדיחה", גם להם נחמד להיות מחובקים ומוגנים ונאהבים ובעיקר קרובים-קרובים וזוכים לדקה שהיא רק שלהם יחד עם אמא.
אז גם אם אתם לא מהמתרגשים כמוני, וגם אם אתם ממש גיבורים. תנצלו עוד שנייה של ביחד, התרפקו על עוד חיבוק, הצמידו עוד נשיקה. תתחברו לילדודס הבוגרים שלכם שכבר לגמרי מסתדרים לבד. תיהנו מהחיבור ומהתחושה, בזמן שאני פה אתגבר על עצמי, אאסוף את הדמעות, אסדיר נשימה, אקנח את האף, ולאט לאט אשחרר ואתרגל עזיבה. הכל לטובת העצמאות וההתבגרות של יורשי העצר.
תכף חגים ושוב חופשה, אעבוד על תרגילי נשימה, כי מעבר לפינה ממתינה לי עוד הסתגלות חדשה.
מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)
