את זעקתו של יוסף דרור שמעו בכל שכונות מערב העיר, וסמוך לבית החולים לפגועי נפש היא ממש חדרה דרך קירות הבתים והקפיצה הרבה ירושלמים סקרנים ממקלט הטלוויזיה אל חלונות בתיהם. איש מהם לא הכיר את הזועק אבל הזעקה חלחלה לתוך כל תא בגופם. היו שהתווכחו ביניהם האם הזעקות היו מילוליות, גם כך הם הוטחו לחלל האוויר בגבעת שאול בעברית, בערבית או שמא ביידיש. אבל התושבים היו תמימי דעים שהם שמעו אדם מעונה, אולי לא פיזית אבל נפשית. האירוע הניב עוד עצומה של התושבים שדרשו להרחיק את בית החולים משכונתם. בשכונות החילוניות שררה אדישות מוחלטת. זה נראה לתושבים כמו עסק פרטי של החרדים, ושהזועק ביקש לשבור איזה קשר שתיקה סביב החולים הרבים מקרב העדה. בעיר עדיין מקננת תחושה של בושה מעצם קיומם של חולי נפש בתוכה, ובני משפחתו של דרור גרו בכלל בבני ברק, וביקרו אותו לעתים רחוקות מאוד. בשכונות הסמוכות לבית החולים רצה שמועה, שהחולה היה איש אשכולות בעבר, רב וגם דוקטור לבלשנות. איש לא טרח לאמת את הדברים. העבר לא עניין אף אחד. הם רק ידעו שהאיש חולה מאוד ושצעקותיו מטרידות את כל תושבי האזור.
כאשר זעק בעיצומו של יום הכיפורים שמעו אותו היטב. לא רק את הזעקה אלא גם את התמליל. דרור טען כנגד ה"אמבולנס" שהוביל אותו לבית החולים, כאילו היה לרכב הזה רצון משלו. רווחה שמועה שהוא רצח מישהו מבני משפחתו, ושעתה הוא מתייסר בשל הפשע שביצע. הוא קילל את עצמו, אבל לא הגה אפילו הברה אחת על מעשה פשע כלשהו. רק לקראת סופו של היום הקדוש הוא זעק את המלה "סליחה" ואף הוסיף "לא התכוונתי". אפילו האחיות בבית החולים שיצאו לעתים לעשן ושוחחו עם השכנים, היו נבוכות מנוכחותו של האיש הזה במוסד. הן חצו את הקווים בין האתיקה לבין הרצון להיות במרכז העניינים, וריכלו על דרור כדי לפרוק את המעמסה הנפשית הגדולה. הם לא באמת האמינו שהוא יהודי, שכן הוא הרבה לדבר על "יזוס" הוא ישו הנוצרי, שלא היה נושא לאיזכור לגיטימי בבית החולים שלהן. "הוא לא עובר טיפול בחשמל" הסבירו האחיות "וזועק רק ממצפון לא נקי". נסים לוי שגר בשכנות לא האמין לגרסה הזאת. לוי שהיה מנהל חשבונות במשרד קטן התייחס בספקנות רבה לכל ההודעות הרשמיות והיה משוכנע שדרור הוא קורבן מעונה שסובל על לא עוול בכפו.
מקץ כמה ימים הסתבר שיש לדרור איזו אישה, שגרה בנחלת ציון. היא הופיעה בבית החולים בחול המועד סוכות, אבל החולה סירב לראות אותה. היא יצאה מבית החולים בוכייה, ורק אדון לוי העז לשאול אותה מה קורה עם בעלה. היא סירבה לענות ורק שרבבה איזה משפט סתום, שאיש לא פענח. היא הלכה ברגל לתחנת האוטובוס, ונראתה אומללה בעליל. לוי הלך בעקבותיה וניסה לדובב אותה על הספסל ליד התחנה. היא דחתה אותו בעווית של מיאוס והוא התבייש. לוי ידע שהשכנים עוקבים אחרי הסצנה הזאת, שמפיגה לפתע את שממונה של השכונה. רק חסר לי שיאשימו אותי בהטרדה, חשב לעצמו, והזה על שמו המתנוסס בכותרות גדולות בעיתונים. הוא חזר לביתו כשעיניו נעוצות בקרקע, ואשתו חייכה בביטול מוחלט, שאליו כבר הסכין בשנים האחרונות. הבן הבכור היה בצבא, והבת הקטנה היתה חולמנית מדי. הוא חשב לטלפן לאחיו שהתגורר בקטמון, אבל מיד נמלך בדעתו. האח נהג ללגלג על נסים, ורק זה היה חסר לו עכשיו. הוא נהג לומר לו, שעליו להשתחרר מאשתו הקודרת, אבל הוא עצמו היה נשוי לאישה יותר גרועה. שנים קינאו באח הקטן יוסי, שחי באושר עם אישה נהדרת.
עד שסיים לגלגל עם עצמו שיחה בקעה שוב זעקה איומה מבית החולים. הפעם התחנן החולה לשומרים במלים המפורשות "תהרגו אותי". זה היה נושא נפלא לשיחה בשכונה. האם באמת ביקש מהם שיהרגו אותו? תשובה מוסמכת לא קיבלו אבל גרסאות שונות הושמעו בטון סמכותי, שדווקא בורים ועמי ארצות התמחו בו יותר מאחרים. מקץ דקות אחדות נפסקו הצעקות, ודרור התחיל לבכות ביללות שוברות לב, כמו להקת חתולים בתוך שק. השכנים התפזרו לאט לבתיהם והשמיעו בעיקר אנחות. כאשר יצא המנהל ד"ר יצחק אבירם מפתח בית החולים הוא לא אמר דבר. רק משהגיע סמוך לביתו של נסים לוי פתח את החלון ואמר: "אדון לוי, אל תחשוב שהחיים שלנו כאן פשוטים כל כך. דרור נושא על גבו קופת שרצים כבדה. אם אתם חוששים, הוא לא ימות בעתיד הקרוב". לוי הנהן, אבל לא אמר דבר. הוא תמיד פחד מבית החולים, והפוזה הגאה שהציג בפומבי נועדה להגן עליו. הוא חשב שגבול השפיות הוא דק כמו בד משי, ושכל אחד עלול לחצות אותו באחד הימים. לא תמיד היה בטוח בשפיותו שלו. לעתים שקע בהזיות כבדות שהיו גרועות מסתם חלומות. מה יקרה אם יום אחד יסתננו כמה הזיות החוצה, וכולם יבינו שאני איש מעורער, או שטוף בחלומות בהקיץ על נשים בסביבה? כמה שנים קודם לזעקותיו של דרור לוי קיבל הצעה משתלמת מאוד לנהל את החשבונות בבית החולים. הוא שקל בדבר לכמה ימים ואז סירב בתירוץ שזה יפגע בעבודתו הרגילה במשרד. הוא לא העז לגלות את הסיבה האמיתית להתחמקותו מההצעה הנדיבה. אדון לוי פחד שאם ייכנס לבית החולים השומרים לא יניחו לו לצאת. ההצעה של ד"ר אבירם איננה אלא מלכודת שכן הוא מודע לדאגתו העמוקה של מנהל החשבונות לשלומו של המאושפז דרור.
רוצים להישאר מעודכנים?
באחד הלילות נקש מישהו על דלתו. הוא זיהה את "בעל הצעקה" דרור מתמונותיו בעיתונים. חרדה גדולה חלחלה לכל גופו ובכל זאת העז לשאול את דרור לרצונו. דרור התחיל לבכות. "לא רציתי לבוא לכאן", אמר, "אבל ד"ר אבירם התעקש". לוי פתח לו את הדלת. דרור חיבק את לוי, שלא אהב את ריח התרופות שנדף ממנו, אבל הבליג. הוא שתה בבהילות מופרזת את כוס התה שלוי הציב בפניו. אחר כך טען שהוא בריא לגמרי, אבל רוצה לשוטט קצת במרכז העיר. לוי לא ידע מה לומר, אבל דרור פצח בסדרה חדשה של זעקות שגרמה לאנשי בית החולים לפרוץ לביתו של מנהל החשבונות השקט ולקחת איתם את החולה. לוי חשב שיומו עוד יבוא.
