יהונתן כהן ועמית אהרנסון, בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

לא מסרבים לקובה

כשממליצים ליהונתן ועמית על קובה שכונתי, הם מתייצבים. אז השניים הגיעו ל"בית הקובה הכורדי" בקרית היובל, התענגו על קובות ביתיות ונהנו מסיגרים מעשי יד, אך גם התאכזבו מהנראות ומהתפריט החסר. ובשורה התחתונה - הקובה ישנו, עכשיו צריך לדאוג למסביב

פורסם בתאריך: 28.1.18 11:18

עמית: החודש הראשון של 2018 אוטוטו מאחורינו, ואני חושב שיהיה חבל להרוס את הרצף היפה של מקומות חדשים וביקורי בכורה.
יהונתן: "חיוקה", "עזרא", "ממפיס". אכלנו לא רע בשבועות האחרונים. נשארו לנו עוד מקומות חדשים בבנק המטרות?
עמית: באופן משמח התשובה היא כן, ואפילו לא מעט.
יהונתן: אולי הגיע הזמן שנבדוק קצת מה התחדש בז'אנר החביב עלי מכולם, ונאכל קצת מזון לנשמה – מה שקוראים אצלנו לפעמים אוכל ביתי?
עמית: בשמחה. איפה?
יהונתן: אל ערוצי הקשר השונים של המדור – הקו החם, הטלפון האדום וכמובן הטוויטר – הגיעו לאחרונה כמה וכמה פניות של קוראים נאמנים ואדוקים מאזור חיוג קרית היובל והסביבה. הם ידעו לספר על בית אוכל חדש במרכז המסחרי של רחוב אורוגוואי. "בית הקובה הכורדי", זה שם המקום.
עמית: מניח שמיותר לשאול מה אוכלים שם?
יהונתן: כמעט לחלוטין. השאלה העיקרית היא מה יש שם, אם בכלל, חוץ מקובה. על פי מה שדווח לנו – לא יותר מדי.

עם הגעתם ליעד מגלים יהונתן ועמית שהביטוי "המרכז המסחרי של רחוב אורוגוואי" פתוח במידה רבה לפרשנות. על שם הרחוב אין לחלוק אולם מעבר לכך נראה שמדובר במקום לא מרכזי במיוחד ולא מסחרי במיוחד. מספרה, חנות חשמל ומעין חנות כלי בניין ניצבות בשורה קטנה לצדו של בית האוכל המדובר.
יהונתן: אני אוהב מרכזים מסחריים שמצדיקים את התואר שהעניק מאיר אריאל באחד משיריו לעיירה ירוחם – "המרכז המסחרי המאובק".
עמית: מאובק לחלוטין. יש פה על הקירות סטיקרים פוליטיים מבוגרים יותר ממני, להערכתי. די מוזר שבשכונה גדולה כל כך ומגוונת כל כך מבחינת אוכלוסייה לא קמו עד היום יותר מדי בתי אוכל.
יהונתן: למעט מפעל החיים של אניטה, בדוכן החביתות המקסים שלה שסמוך לפסל המפלצת, אני מתקשה לחשוב על יותר מדי יעדים קולינריים אטרקטיביים כאן.
עמית: יש את המרכז המסחרי הגדול ברחוב טהון, שמכיל את כל החשודים המיידיים – המבורגר, פיצה, בית קפה חלבי, מעדנייה וסניף של "פינתי".
יהונתן: למעשה, מן הקו של המרכז המסחרי הזה ועד לחלק התחתון של השכונה, בואכה מלחה ורמת שרת, אין איפה לאכול. על הנייר יש לשכונה הזו מאפיינים שיכולים להפוך לכר פורה לצמיחה של בתי אוכל מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים – כמו שקרה למשל בקסטל.
עמית: מטעמי זוהר, ג'מילה, פלאפל המרכז, הבורקס של עזרא ששון – כולם עסקים שכונתיים במובן הזה שהם נטועים בלב של שכונה ומשרתים בראש ובראשונה את אנשיה. לא ברור למה בקרית היובל זה לא קורה.
יהונתן: אז הנה לפנינו סוג של סנונית ראשונה. המקום אמנם חדש אבל במבט מבחוץ נראה כאילו מתאים את עצמו לקוד הלבוש והמראה המרושל של המקומות שסביבו.
עמית: שני שולחנות פלסטיק וכיסאות הכי פשוטים שיש, סגירת חורף מאוד זמנית עם מקלות של מטאטא שמחזיקים אותה, מקרר שתייה שבור ומבולגן, רישיון עסק שמצהיב על הקיר ומעיד שפעם פעל כאן דוכן פלאפל. אסף הצלם היטיב לתאר כשאמר: "נראה כמו מסעדת דרכים בבוליביה".
יהונתן: אורוגוואי.

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

המבקרים ניגשים אל הדלפק ומגלים מאחוריו בחור צעיר שעומל במרץ על צריבה של חזה עוף על הפלאנצ'ה עבור מנת המוקפץ היומית. שמו של הבחור הוא אור משה, בן 26, שמספר לעמית ויהונתן שהתגלגל לעולם האוכל לאחר השירות הצבאי מתוך אהבה גדולה, ואחרי שדילג בין לא מעט מסעדות בעיר במטרה לצבור כמה שיותר ידע, החליט להמר על דוכן קטן משלו. התפריט הרשמי כולל שלוש מנות קובה, אורז, שניצלים, סיגרים וצ'יפס, אולם מבט פנימה לסירים מגלה שהיום מוכנים רק שני סוגי קובה – סלק וחמו. אורז אין.
עמית: טוב, להגיד שהמקום נראה קצת, ובכן, ארעי, יהיה אנדרסטייטמנט. איש אחד שעושה הכל לבד, וכנראה לא תמיד מספיק.
יהונתן: סירי הקובה נראים נהדר ומעוררים מיד לפעולה את בלוטות הרוק. השאלה היא רק מה יהיה ליד הקובה – מה ירכיב לנו כאן ארוחה של ממש. אם אפילו אורז אין… זה עסק שנראה כל כך בוסרי שהוא כמעט מרגיש כמו לאכול בבית של מישהו שמארח אותך – ולא סתם, אלא מארח שדי נפלת עליו כשהוא לא מוכן.
עמית: אתה חושב שתצליח לסגור ארוחת קובה בלי חמוסטה?
יהונתן: יהיה מאתגר.

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

יהונתן ועמית מבקשים מבעל הדוכן שיוציא להם את כל המנות שמוצעות באותו היום – קובה סלק, קובה חמו ומנת מוקפץ. רגע אחר כך מסתבר שגם סיגרים עבודת בית יש, והם מצטרפים להזמנה. אט אט, ובניגוד לתחושות המוקדמות, מתכסה שולחן הפלסטיק הפשוט באוכל – תחילה סלסלה של חלות קטנות עם שומשום לצד צלוחית טחינה, לאחר מכן צלחת של פרוסות חצילים מטוגנות ופלפלים חריפים מטוגנים, ולבסוף קערת מרק קובה סלק עצומת ממדים.
יהונתן: שמע, סחתיין אחד כבר מגיע לבחור הצעיר הזה. מהכמעט כלום שיש פה הוא הצליח לפתוח לנו יופי של שולחן.
עמית: החלות הקטנות טריות מאוד וחמודות – יופי של תחליף לפיתה כברירת מחדל בתחום הפחמימות. הטחינה בסדר, זקוקה לעוד לימון, והחצילים המטוגנים נחמדים מאוד ולא ספוגים בשמן. זנב חלה עם טחינה, חציל וביס של פלפל חריף מטוגן זה כיף בכל מצב.
יהונתן: מה שזועק בחסרונו הוא, כאמור, האורז. אולי גם חמוצים. אור גילה שהחמוצים הביתיים שהוא מכין במקום כבר לא בשיאם ולכן בחר שלא להגיש אותם. מעריכים את זה.
עמית: מנת הקובה ענקית. מנה רגילה כאן כוללת שישה כדורים, אנחנו – אולי כי בעל הבית הבין שיש לו עסק עם חזירים – קיבלנו שמונה. פלחים של סלק, קוביות לפת, נוזל סגלגל. הכדורים מצוינים. אין ספק שהם עבודת יד, והמילוי עשיר, טעים, ומשלב באופן מפתיע בשר טחון עם בשר קצוץ.
יהונתן: אני מאוד אוהב את הכדורים האלה. דופן דקיקה, המון מילוי, כמו שצריך. ייתכן שאולי הם סובלים מבישול יתר קל, אבל זה לא ברמה של התפוררות או התפרקות. המרק חמצמץ ונעים, עדין יותר בטעמים לעומת הקובה סלק העיראקי הקלאסי, שיותר חמוץ-מתוק באופן מודגש.
עמית: למרק יש טעים שמזכיר, קצת קשה להאמין, חמיצת סלק.
יהונתן: טוב, גבול רוסיה-עיראק, משם כידוע מגיע מאמן הכדורגל הנהדר עופר טסלפפה, הוא מן הגבולות הפוריים ביותר מבחינת אוכל. וברצינות – אכלתי כבר כמה חמיצות סלק בימי חיי וכן אי אלו מרקי קובה סלק. לא יכול לומר שלא היו מקרים שחשבתי לשלב בין שתי המנות, וזה לא עלבון.

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 


בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

צלחת של שישה סיגרים טריים מן הטיגון, שמונחים על גבי נייר סופג, ממשיכה את הארוחה. זמן קצר אחריה מגיע הקובה חמו – קובה יחיד ועצום ממדים שמשתכשך במרק צהבהב עם גרגירי חומוס.
יהונתן: גם במקרה של הסיגרים ברור לחלוטין שיד אדם גלגלה אותם ולא מכונה תעשייתית כלשהי. לוק מחוספס לגמרי, סיגרים שאינם מושלמים באופן חינני.
עמית: שילוב טוב עם הטחינה הלבנה הפשוטה שמוגשת על יד ועבודת גלגול וטיגון לא רעה בכלל. המילוי מתובל טוב וטעים, וזה אחלה נשנוש.
יהונתן: קובה חמו הוא מאותן מנות שלא ברור לי איך זה שעדיין לא יצאו כמעט את גבולות העיר וכבשו את המטבח הישראלי החדש בסערה. אותה כופתאת ענק, סוג של חללית או צלחת מעופפת, עם מילוי של המון-המון בשר, שבחיתוך ראשון עם הכף מתחיל להתפורר לתוך המרק.
עמית: הקובה שלפנינו נראית קצת יותר כמו קובה חמוסטה ענקית מאשר כמו קובה חמו. הבצק ניראה כאילו מבוסס על סולת בלבד, לעומת בצק החמו הקלאסי שמורכב בעיקר מג'ריש – בורגול דק. המרק טעים, לא מתובל מדי ומילוי הקובה בהחלט טעים.
יהונתן: הדופן מעט יותר עבה ועל כן הקובה נוקשה יותר – בהתחשב בגודל זה אך הגיוני, כי אין סיכוי לייצר קובה בגדול כזה עם בצק דקיק כמו במקרה של הכדורים במרק הסלק.
עמית: לי אין שום מושג איך מצליחים לגלגל קובה כזו מבלי שתתפרק, ועל כך מגיע שאפו לבעל הבית. זו מנה ענקית, שאפילו בלי תוספת האורז המתבקשת יכולה להוות ארוחה בפני עצמה.

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

בית הקובה הכורדי (צילום: אסף קרלה)

חיסול מנות הקובה לא מותיר יותר מדי מקום בקיבותיהם של יהונתן ועמית. אלא שבהתאם לבקשתם במועד ההזמנה – לטעום את כל המנות שמוצעות – נוחתת לפתע על שולחנם צלחת עמוסה בירקות מוקפצים עם חזה עוף. על האטריות, כך מסביר להם בעל הבית, הוחלט הפעם לוותר מתוך הנחה שהסועדים כבר שבעים למדי.
עמית: לשבת ברחוב אורוגוואי, בבית הקובה הכורדי, ולאכול אוכל אסיאתי שאינו באמת אסיאתי. אם מישהו רוצה להסביר לאנשים מה זה ישראל מבחינת אוכל בתמונה אחת, הרי היא זו.
יהונתן: זו מנה די מיושנת. המון ירקות עם פיסות חזה עוף ברוטב, שמרגיש כמו שילוב בין טריאקי תעשייתי לצ'ילי מתוק תעשייתי אף הוא. ועדיין, אכלנו מוקפצים רעים מאלה.
עמית: אכלנו גם טובים ממנו. פעם זה אולי עוד היה עובר בתור מוקפץ בבאגט, היום אפילו בתור מנה ביתית אני מצפה לרמה קצת יותר גבוהה. ובכלל, לא מבין מה עושה פה המוקפץ.
יהונתן: אז אני אסביר לך. אנחנו במסעדונת בלב שכונת מגורים. מקום שאמור להאכיל אנשים באמצע או בסוף יום עבודה או לימודים. הורים, ילדים. לא כולם אוכלים קובה וצריך משהו אקסטרה לפעמים.
עמית: מה הבעיה עם קציצות? אורז שעועית? דג חריף? לא חסרים דברים שאפשר להכין שיתאימו יותר לרוח המקום ושאני בטוח שלטבח יש נטייה יותר טבעית להכין.
יהונתן: בסופו של יום, זה מקום חמוד בעיני. מסוג המקומות שמצדיקים את קיומו של המדור. אופציית אוכל אמיתית לתושבי האזור, שפתאום לא צריכים להרחיק לצ'וצ'י בפעם הבאה שיהיה להם קריז לקובה ביום חורפי.
עמית: אני חושב שיש כאן השתדלות גדולה לצד חוסר מיקוד. הקובות מעידות על לא מעט הבנה וכישרון, והאווירה והאירוח מעידים על גישה טובה לאנשים. ועדיין, יהיה מעניין לראות אם המקום שורד, כי הוא מרגיש כרגע קצת מפוזר.
יהונתן: נמליץ לאור משה להתחזק בעוד פועל או טבח או סתם עוד זוג ידיים שיכול לסייע במטבח, לרענן קצת את הנראות, לסדר את מקרר השתייה ובעיקר – להקפיד על תפריט בסיס שלא זז ולא משנה מה.
עמית: אם אתה מסעדה ביתית שכונתית – דע מה אתה מגיש. חמוצים, חריף, טחינה, אורז – אלה דברים שלא יכולים להיות חסרים במקום של קובה. ויתרה מכך, בית קובה לא יכול להסתפק בשני סוגים בלבד. גם נושא הנראות הוא קריטי – אנחנו מחבבים מקומות זרוקים כאלה, אבל יש הרבה אנשים שהמקום ירגיש להם מוזנח וירתיע אותם.
יהונתן: בקיצור, כמה שינויים קטנים, ויש פוטנציאל גדול. הקובה כבר כאן, עכשיו לדאוג למסביב. ותודה לממליצים שגילו לנו את המקום.

בית הקובה הכורדי, אורוגוואי 42, 02-6722608. כשר ללא תעודה.

חשבון:
קובה סלק אדום 45 שקל
קובה חמו מ45 שקל
סיגרים 25 שקל
מוקפץ ירקות ועוף 30 שקל
2 X שתייה קלה 16 שקל
סך הכל: 161 שקל

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. משה

    אחלה קובה . מומלץ ביותר. מקום חם ולבבי. הכי טבעי כמו בבית אמא. לא תעשייתי כמו בשאר המקומות . ציון 10 מבחינתי.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    למה לא תלכו לאכול קובה בקוביה בפסאז בין רח' שמאי להלל?
    אחלה אוכל שבעולם.

  3. קופידו

    אחלה קובה טעים ומושקע עבדות יד זה הכי חשוב ורק בהצלחה לבחור אמיץ שפתח בשום מקום אוכל טוב

  4. ניצן

    קובה מעולה, אני קונה ממנו קפואים ומכינה בשישי. מושקע מאוד, מפוצץ בבשר וטעים ברמות. ממליצה בחום ושיהיה בהצלחה

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר