יוני נתניהו (צילום: לע"מ)
יוני נתניהו (צילום: לע"מ)

מנפילתו של יוני נתניהו ועד להקמת הנח"ל החרדי: מורשת הקרב שהותירה בי רושם עז | דעה

בדיוק כמו הסיירת באנטבה, שבזכות פעולה הרואית איחדה את העם וזקפה את קומתו - אני משוכנע שגם לנו יש תפקיד דומה. אין לי ספק שחרדים על מדים מפחיתים את השנאה בעם ובונים גשר בין העולמות

פורסם בתאריך: 30.6.21 08:01

לעולם לא אשכח את הספרים שהיינו מחביאים תחת המזרן שלנו, בחדר בישיבה. היינו שלושה, בגילאי 15 ו-16, מודעים באופן מעורפל למתרחש בעולם "האחר". באותם ימים התגלגלו לידינו ספרים על קרבות תש"ח, מלחמת ששת הימים, יום הכיפורים וגם הספר: "הקרב האחרון של יוני" על מבצע אנטבה. יכולתי לדמיין את יוני רץ שם, בשדה התעופה באוגנדה, מפקד על כוחות, צוהל לקראת סיום המשימה וסופג לבסוף את הכדור הקטלני שגרם למותו.


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון


כאשר הגיעו הספרים האלו אלינו לחדר, קרענו את המזרונים, הוצאנו מעט מתוכנם ובנינו סליק קטן לספריה המחתרתית שלנו. החלפנו בינינו את הספרים, גמענו אותם בשקיקה וחשנו צורך עז להתחלק בחוויות שלנו עם תלמידים נוספים. מכיוון שלא הקפדתי על חשאיות יתרה, לא עבר זמן רב ונקראתי להנהלת הישיבה. נשאלתי מה הם הספרים שאני קורא, מדוע אני מעביר את תכנם לתלמידים אחרים, ומדוע מבצעים צבאיים מהלכים עלי קסם?

מה הייתי יכול לספר להם? שהיה ספר שהייתי ממש מוכרח לקרוא? שהייתי חייב להבין איך נקלע הכוח בעמק הבכא למבוי סתום, וכיצד הציל כוח צביקה את המערכה כולה מהפסד צורב? ומה הייתי יכול לספר על יוני נתניהו, על מכונית המרצדס, על מטוסי ההרקולס המסעירים את רוחנו הצעירה, העושים את דרכם מעל אגם ויקטוריה להציל יהודים בסוף העולם?

מתישהו, החלטתי כי קודם לשיעור הגמרא הראשון בבוקר, אקום ואשיר את "ארץ צבי" שנכתב לזכר המבצע. המבצע הזה סימל עבורי את ארץ ישראל היפה שהציגה סולידריות, ערבות הדדית, העזה מדינית וחירוף נפש למען יהודים בצרה. רכשתי קסטה של יהורם גאון בביצועו הנהדר והיא התגלגלה בין הבחורים. בהתחלה לעגו לי. אחר כך הצטרף תלמיד, ועוד תלמיד, ועד שניים ועוד שלושה. תוך שבוע עמדו מחצית מהתלמידים ושרו יחד איתי. השאר לעגו, או שרו יחד איתי כדי להקניט.


יוני נתניהו ז"ל. (צילום: דובר צה"ל)


כדי לא להתעמת ולהיתפס, הצבנו בדלת שומר. רמז קל שלו, והשירה האסורה הייתה נפסקת באחת. חושיו של ראש הישיבה הרב ניסים כהן היו חדים. הוא ידע כי פעילות כלשהי התנהלה בכיתה קודם בואו, אך לא ידע מה היא. השיעור היה נפתח באווירה קלה של מתח, שהיה מתפוגג אחרי זמן מה.

יום אחד פקעה סבלנותו. משום מה, החליט ראש הישיבה לקרוא דווקא לי. הייתי בטוח כי חשף סוף סוף את מארגן הפעילות המחתרתית. כבר הכנתי את עצמי לעונש, אבל אז התברר לי כי טעיתי. הרב קיבל אותי במאור פנים בפתח משרדו והחווה בידו כי אכנס.

–           "שלום דוד", חייך אלי, "שב. אל תחשוש. תרצה אולי כוס תה?"

–           "הרב רוצה ממני משהו?" שאלתי, מנסה להפיג את המתח הפנימי שלי.

–           "תראה דוד, אתה יודע תמיד מה קורה. אני פחות. בכל פעם שאני נכנס בבוקר לשיעור הגמרא, אני חש בשמחה רבה מדי. משהו שם לא כשורה בשבועות האחרונים. אני יודע שמשהו קורה שם, ולא יודע מה. אולי תוכל לברר לי?"

–           "על החברים שלי?"

–           "נו, מובן על החברים שלך, אלא על מי? אל תדאג. אפצה אותך. תקבל מדי פעם 200, 300 שקלים, וגם יותר יציאות הביתה".


 


עכשיו היה הכול ברור. מצד אחד, נשמתי לרווחה. הרב יושב במשרד שלו עם מארגן הפעילות, לא יודע עם מי הוא מדבר. ומצד שני, א-ברוך. מה רוצה הרב, שאלשין עכשיו על חברי הטובים ביותר?

ראש הישיבה קרא כנראה את מחשבותיי.

–           "אל תתרגש דוד. קצת מידע פה ושם".

–           "אבל אתה רוצה להפוך אותי למויסר (מלשין)".

–           "טוב, נו, אתה קצת מגזים. אתה לא צריך לומר לי שום דבר. אני רק אשים על השולחן עט ונייר, אתה רק תכתוב שמות…"

–           "אנחנו אומרים כל יום בתפילת שמונה-עשרה 'ולמלשינים אל תהי תקווה'", ניסיתי.

–           "רק טובה תצמח לנו מזה. ככה יש אווירה של ביטול תורה. פחות שמחה, פחות צחוק, נלמד יותר תורה…"

הרב ידע היטב לאן הדברים הולכים. היה לו ברור שמורשת הקרב של צה"ל מותירה בנו רושם עז וכי תלמיד ראשון שיתגייס לצבא יסלול אחריו דרך לתלמידים נוספים. אבל גם הוא לא שיער את היקף התופעה. שנים ספורות אחרי שהעזתי לעזוב את הישיבה, להחליף מדים במדים, הלכו אחרי כמחצית מתלמידי הישיבה. היו כאלו שהגיעו ליחידות מובחרות וחצו בהצלחה את בה"ד 1. היה זה שיטפון עז, ולא ניתן היה לבלום אותו.

לפני שני עשורים הוקם הנח"ל החרדי. הייתי שותף להקמת הגדוד החרדי שהוא בעיניי סיירת מטכ"ל חברתית. אפילו זכיתי לצנוח יחד עם חבריי למחזור הראשון באחד ממטוסי הרקולס שהשתתפו במבצע האדיר הזה, שהשבוע אנו מציינים לו 45 שנה. בדיוק כמו הסיירת באנטבה, שבזכות פעולה הרואית איחדה את העם וזקפה את קומתו – אני משוכנע שגם לנו יש תפקיד דומה. אין לי ספק שחרדים על מדים מפחיתים את השנאה בעם ובונים גשר בין העולמות. גשר של פיוס והבנה. גשר של תקווה.


הכותב הוא דוד זולדן, ממייסדי הנח״ל החרדי, איש תקשורת, כותב ושדרן


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת13"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר" [email protected]


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר