לא רדף אחרי שום אופנה חולפת

חיים היה אישיות מאוד מגוונת, מאוד דעתן בנושא הפוליטי, אבל הוא לא רדף אחרי שום אופנה חולפת.

היה סוציאליסט של ממש ולא נתן ל'מציאות' להכתיב את דעותיו. הייתי אומר שהוא כמוני, איש של הפועל ירושלים ללא מיצרים. הוא לא רק היה אוהד – הוא היה המורה, המנהיג האידיאולוגי של הפועל ירושלים. מהימים של מנש ובנבנישתי ועד הימים האחרונים של חוזז ואלמגור. הפועל היתה בדמו. ולמרות זאת – אפילו אוהדי בית"ר בירושלים כיבדו את חיים תמיד.

מעבר לכך, הוא היה גם אוהד ספורט של ממש. היתה לו דבקות ואהדה לקבוצת ווסטהאם הלונדונית, ואני תמיד פירשתי את הדבקות שלו בה בכך שהוא מחפש בכוונה קבוצה עניה, כזו שיורדת ועולה ליגה, ולא קבוצה בטוחה כמו מנצ'סטר יונייטד או ארסנל. היה לו זיק של אהבה בווסטהאם על עצם קיומה, אפשר להגיד בדומה להפועל ירושלים.

בשנים האחרונות הוא היה חולה מאוד, מחלה שפגעה אמנם באיברי גופו השונים, אך לא פגעה במוחו החריף ובקוגניטיביות שלו. היה גומע ספרים כפי שעשה בימי נעוריו והיה גם מבטא ביקורת כמו שביטא בעבר. אנחנו היינו עושים את זה בהמון שיחות טלפוניות שקיימנו בשנים האחרונות כי הוא חי בירושלים ואני בתל אביב.

הוא היה כותב מחנון, ביקורתי ומושחז. מצד אחד ראו את הכתיבה הברורה והחדה שלו ונרתעו, אך כשנתקלו באדם, כשראו איש אוהב אדם ומכבד אדם, התאהבו בו. חיים יהיה בזיכרון של אנשים רבים.

הפועל ירושלים תצטרך להנציח את זכרו, אין בכך ספק. הוא היה בעצמם המנהיג שהלך לפני המחנה משנות ה-50 ועד היום.