חמישה ימים עברו מההדחה הכואבת בחצי הגמר, ו-וואלה מה אגיד לכם – הלב עדיין שבור, מרוסק לרסיסים.
את ההפסד הזה לא ישכחו בכותלי הבירה דורות קדימה ולא בהכרח מהסיבות הטרגיות (ויש לא מעט), אלא בעקבות הפוטנציאל האינסופי של הקבוצה האדומה טרם הקורונה. אוי הקורונה.
ברור לכולנו שאלמלא הסימפוזיון בחודשים האחרונים בתוספת הנטישה של בראון ותומאס, אפילו השמיים לא היו הגבול עבור הסגל המחובר והאיכותי באדום.
אבל כמובן שזה לא תירוץ, זו בסך הכל המציאות המרירה שמחזירה אותי לראשון בערב.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת5"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הטענה שהפועל הפסידה את המשחק ברבע הראשון, זו אמרה שמסתתרת אחר מציאות מורכבת יותר.
אין ספק, רבע ראשון מחריד ולא מקובל בעליל, אך עימו הגיעו הרבע השני והשלישי שהיה ההפך הגמור – רבע נדיר במחוזותינו עם שיא נקודות מטורף בפיינל פור(41).
ממש כאן, מסוף הרבע הזה ועד הסיום הכואב, צצו הבעיות הריאליסטיות. ניהול משחק לוקה בחסר, רכות בלתי נסבלת, קבלת החלטות ברמה נמוכה ומעל הכל אי יכולת לנצל את חולשת היריב.
ריבאונדים שנמצאים בידיים אדומות בורחים, עבירות על השחקנים בכתום מעוררות גיחוך כל פעם מחדש שנשרק ועוד אנד-וואן, הריסון מחטיא פעמיים בחדירה ואף אחד לא מפריע לו לקחת את הריבאונד של עצמו, חילופים לא הגיוניים שמושיבים דווקא את השחקן החם ברגעי ה"זון" שלו.
יש מספר לא קטן של דוגמאות כפי שאתם רואים, אבל לא לנצל את העובדה שכבר אחרי 13 דקות של משחק מונרו רשם 3 עבירות ולשחק עליו? זה מחדל.
ומה תאמרו על זה שבר טימור, שאמון המאמן בו שואף לאפס ולא מרבה לראות פרקט פתאום נזרק למגרש בדקות ההכרעה, כדי להציל את המולדת.
נקודה שמחברת אותי ישירות לעמדת המאמן. עודד הוא אדם מאוד נחמד, באמת שאין לי שום דבר אישי נגדו.
את דעתי עליו כמאמן אתם כבר בטח מכירים, אני אומר אותה גם אחרי ניצחונות וגם אחרי הפסדים. הוא יודע לבנות קבוצות בצורה נפלאה, ואת זה אף אחד לא ייקח לו, אבל פה בערך זה נגמר.
גם הקרדיט שהמאמן מגבעתיים קיבל כאן בשלוש השנים האחרונות חייב להיפסק כאן ועכשיו.
הוא קיבל את כל המשאבים הנחוצים, גב ותמיכה מההנהלה בעיניים עצומות, שחקנים שרצה ולא רצה רקדו לפי החליל שלו, אך כשזה מגיע לפרקט משהו חסר.
הפועל ירושלים בעידן שלפני קטש הגיעה שלוש פעמים ברציפות לגמר הפיינל פור ואף זכתה פעמיים באליפות.
מאז הגעתו של הקואץ' לבירה הירושלמים רואים שלוש שנים ברציפות את גמר הפלייאוף מהסלון.
אגב, נתון מעניין על קטש עצמו מספר, שמאז האליפות שלו לפני עשור עם הגליל, הוא הגיע שבע פעמים למעמד הפיינל פור כמאמן, בכולם הודח בחצי הגמר.
זה לא דבר מקרי, זו מגמה ברורה.
ליאור אליאב (צילום: פרטי)
הישראלים שוב לא תרמו כמעט במעמד חשוב ונעלמו כשמשחק נוק אאוט על הכף. אם כבר ישראלים, ד"ש מאדם אריאל, שחקן בית, אדום בנשמה ואין שום סיבה שהוא לא יהיה כאן.
