לא צריך להיות חכם גדול או לשים זכוכית מגדלת כדי לראות שסיר הלחץ מתפוצץ לכולנו בפנים. בשבת האחרונה בטדי הגיעו כ-2,000 אוהדים, במפגן תמיכה יוצא דופן, כשמטרה אחת לנגד עינינו – לתת גב לשחקנים. המסר היה ברור: אתם לא לבד!
ובאותה נשימה, היציע כבר מתקשה להכיל תצוגות כדורגל שמתאימות לתחתית הליגה השנייה. קללות אישיות לשחקנים, שבעבר לא היו מנת חלקו של היציע, הצטרפו לקריאות הבוז שמתערבבות עם קולות העידוד.
זה לא משבר. זו קבוצת כדורגל שמוגדרת כקבוצת אוהדים – ואיכשהו, קולם של נציגי האוהדים (אני אפילו לא מדבר על אורי שרצקי המנכ"ל או שי אהרון, המנהל המקצועי) נדם.
כתבתי לא מעט על העשייה של כולם, אבל התחושה הכללית היא ש“אנחנו לא ממש סופרים אתכם”. למה? כי הדבר החשוב ביותר, שעוזר מאוד להרגיע, חסר השנה יותר מתמיד – תקשורת ושקיפות.
יש צורך בערוץ הידברות פתוח, פחות מתנשא, יותר רציף ואמין. ברוב הפעמים הוועד המנהל נראה ונשמע כמו שופר של מי שמנהל בפועל את המועדון. חוסר השקיפות מאוד בולט, וזה מוביל לחשדנות, לחוסר אמון וביטחון בקרב קבוצות אוהדים רבות. ואולי מה שהכי מפריע לי – שאני יודע כל כך מעט ביחס לקבוצות אחרות בארץ.
אוהדים לא צריכים להיות ממודרים כשמדובר בקבוצת אוהדים. ככל שתשקף בצורה בהירה ואמיתית את המצב – תזכה ליותר הבנה, חמלה ושיתוף פעולה. כרגע זה נראה שיש עם מי לדבר, אבל אין מי שבאמת רוצה לספר לנו מה קורה. כוחה של הקבוצה היה תמיד ביכולת של האוהדים להירתם, להתנדב ולהיות שם עבור הרעיון והמועדון – כמעט בכל דבר.
רוצים להישאר מעודכנים?
החשדנות שלנו כל כך גדולה, שזה הזמן לעצור הכול ולקבל החלטות שאולי הן לא בדיוק ה־DNA של המועדון, אבל בחייאת – בקצב הזה נשאר עם DNA ובלי אוהדים. זה מצב חירום אמיתי, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם חברתית־קהילתית. אז מי כאן בעל הבית באמת?
תגובות