חלם זה כאן: ההחמצה הכפולה של עיריית ירושלים בקרית הספורט

בשבת הקרובה, ירושלים תיצבע באדום: שני משחקים עוקבים – האחד בטדי השני בארנה. בשניהם – אותן קבוצות, אותם אוהדים. בשעה 15:00 בטדי – הפועל ירושלים מארחת את הפועל תל אביב. ארבע שעות מאוחר יותר – כשעתיים לאחר סיום המשחק בטדי – גמר גביע ווינר בארנה. היריבות: הפועל ירושלים מול הפועל תל אביב. אותן קבוצות. אותם קהלים. הזדמנות נהדרת לחווייה ספורטיבית ולהפנינג ענק שיאדיר את שמה של ירושלים. נו, העיר שבכיכר ספרא מתעקשים פעם אחר פעם לכנות "בירת הספורט של ישראל".

על פניו – יום חג לספורט הירושלמי, נכון? אז זהו, שלא. אף אחד בעיריית ירושלים לא חושב להרים את הכפפה. לייצר הפנינג מיוחד, פאן זון בסלנג הספורט. קצת אווירה, מוזיקה, אולי אפילו בירה ומשהו קטן לאכול. בכל זאת – חוייה ספורטיבית של כמה שעות טובות. ככה נהוג, אם תהיתם, בכל העולם. אבל לא בירושלים. לא בירת הספורט ולא נעליים.

פעם קראו לזה הצגה כפולה – היום מדובר בתסכול כפול: גם בטדי וגם בארנה, פעמיים שבהם ייכנסו האוהדים כקהל שבוי להיכל ספורט סגור, כשאפילו במרווח שבין לבין, באותו מרחב קטן שמאפשר להם לשבת ולהתרווח על כוס בירה טובה, לדבר קצת על המשחק שהיה וזה שעוד רגע יתחיל, אפילו זה לא מתאפשר להם. ואיזה מסכנים האוהדים.

סתם תהיה – מה אמורים לעשות אלפי האוהדים ומוצאים את עצמם בין לבין עם כלום ושום דבר? מפגש השייח' – סגור. ארומה – סגור. אפילו חנות הנוחות בארנה – סגורה. וזה עוד לפני שדיברנו והזכרנו, שפעם – לא כל כך מזמן – היו מי שהבטיחו פאב ספורט בקריית הספורט של ירושלים.
מה האפשרויות? ברזייה בפארק אלמליח בגוננים. אולי נקניקייה מפוקפקת במדרכה. זה מה שיש לבירת הספורט של ישראל להציע? מביש ומביך גם יחד.

זו לא רק החמצה, זו הדרה. הדרה שלמה של אוהדי ספורט – ירושלמים וגם כאלה שמגיעים מחוץ לעיר. במקום לייצר חוויית ספורט עוטפת – הפנינג, דוכנים, פודטראקס, הופעות, מוזיקה – נותנים תחושה של "שב ושתוק". עירייה שרוצה תרבות ספורט – לא יכולה להרשות לעצמה לפספס הזדמנות כזו. אלא אם היא לא רוצה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

שוב מתגלה כאן אותה בעיה ישנה – חוסר הבנה בסיסית של תרבות ספורט. אוהדים הם לא רק "מי שיושב ביציע", הם קהילה, הם כוח כלכלי, והם רוצים (וזכאים) ליום בילוי שלם.

וכשמדובר בקהל חילוני, נדמה שלאף אחד בכיכר ספרא לא אכפת. ההדרה לא מתחילה באיסור – היא מתחילה באדישות. בפספוס מכוון. בפחד להרגיז במקום לנסות לאזן.

הגיע הזמן להגיד את זה ברור: ירושלים יכולה להיות גם קדושה וגם חיה. גם עיר קודש וגם עיר מודרנית. מקום שמתחשב באורח חיים דתי – אבל גם מכבד את הציבור החילוני-פלורליסטי. מי שיגיע בשבת הקרובה למשחקים – ייהנה מהכדורגל ומהכדורסל, אבל לא מהעיר שמסביבם.

אפשר וצריך אחרת.