עוד לא יצא לי לראות את בית"ר נורדיה ירושלים, אבל טיפחתי חיבה עמוקה לאגודה. מובן שיש לי זיקה חזקה לבני משפחת ביטון, יהודה'לה ונעם, שמסמלים בעבורי את החידוש והכורח בבריאת הישות הספורטיבית החדשה יחסית בעיר.
אין מקום בלבי לקבוצה נוספת, אחרי הפועל קטמון, וסטהאם וברצלונה, אבל נורדיה חשובה לא מנקודת ראות יצרית של אוהד פנאטי. בעיניי היא תוצר רעיוני חשוב, שלדעתי אפשר את החתמתו של עלי מוחמד בבית"ר ירושלים. אנשי נורדיה אותתו לבית"רים השפויים ביציעי טדי שאין צורך להיות חרדי-דתי-לאומן וגזען כדי להיות צהוב-שחור ראוי. אם בבית"ר יוקיעו ואז יקיאו את הפשיסטים מקרבם, אז גם לנורדיה תהיה מניה חשובה בהתפתחות הזאת.
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
כל זה אינו אומר שלנורדיה צפוי עתיד מזהיר בכדורגל העירוני שלנו. אם ידם של המתונים תגבר בבית"ר, יש להניח שרוב אוהדי נורדיה ישובו לכור מחצבתם. ציון זקן, שהיה מגן ימני אהוב בקטמון, שירת באמונה גם את נורדיה, והשתלבותו שם לא היתה מקרית. בניגוד למה שחושבים כמה מחבריי בתל אביב, לא כל אוהדי הכדורגל בעירנו הם פראי אדם. מה שקורה בנורדיה, בקטמון ובחלקים מיציעי בית"ר מוכיח שיש גם אחרים. אשר להפועל הוותיקה, שם תמיד שרר דו-קיום אבל קשה לדעת מה יעלה בגורלה של האגודה הזאת, שהיתה פעם יקרה לליבם של אלפים.
ספורט ועיתונות
תמיד חשבתי שכתבות מפורטות על חדרי ההלבשה ושאר הבלים אינן דרושות עוד בעידן המחשב והטלוויזיה. ירושלמים אחרים חושבים אחרת ומקוננים באוזניי על סגנון הכיסוי של אירועי הספורט ב"כל העיר". אני דווקא אוהב את מדור הספורט המחודש. טורי הפרשנות הם מגוונים, מביעים דעות שונות אבל לא כאלה שתומכות בפשיזם ובגזענות ביציעי בית"ר. קצת יותר אהבה להפועל קטמון לא היתה מזיקה, אבל אפשר לחיות עם זה: לי יש מספיק אהבה לצבע האדום ולעירי ירושלים בשביל לאזן את התמונה.
המעבר ההדרגתי לעיתון אינטרנטי הוא כורח בל-יגונה. ניתן להצטער, אפילו להתאבל אבל המציאות דוהרת קדימה גם אם נקרטע אחריה בקריאות מחאה. ב"כל העיר" מכינים מזה שנים את התשתית לעיתון אינטרנטי וקריאת המצב היא לצערי הכרחית.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
אליפות אפריקה: סיכום
שמחתי מאוד שאלג'יריה וסנגל המעולות עלו לגמר בטורניר במצרים. ההדחה של המארחת עברה איכשהו בשלום ואוהדיה הלא מעטים של נבחרת מצרים בארץ נחלו אכזבה גדולה. לצערי, דמם בראשם. המצרים לא ידעו לנצל את יתרונם הפיזי והקבוצתי ובדרך כלל היו משעממים. כמו לאו מסי בקופה אמריקה, גם מוחמד סאלח ממצרים לא הצליח להתמודד בעצמו עם הכדורגל החזק וההגנתי של רוב היריבות. הטורניר לא היה מרתק בדרך כלל, וציפיתי להרבה יותר.
הגמר היה לפחות מותח ואלג'יריה זכתה בטורניר כולו בצדק גמור. היא הצטיינה בטורניר אבל לא במשחק הגמר, שהיה מכוער להפליא. קצת הצטערתי שנדב יעקובי תירץ את היכולת הגרועה ב"לחימה" בלתי פוסקת, כאילו מדובר באיוו ג'ימה ולא במשחק כדורגל. קיימת נסיגה של ממש בנבחרות מאפריקה, לדעתי כתוצאה מכניעה מתרפסת למאמנים מאירופה ולתלמידיהם מאפריקה. סנגל שיחקה היטב בגמר אבל שוב כשלה בשל סיומת גרועה. רוב המשחקים בטורניר היו מאכזבים וחבל.
