משכן הכנסת (צילום: James Emery)
משכן הכנסת (צילום: James Emery)

טור דעה מאת חיים ברעם | הכל מכוער?

טור דעה | האווירה המורעלת והשנאה המבעבעת מעכירים את החיים, ונותר רק לתהות - מה לנו ולשנאה הזאת?

פורסם בתאריך: 12.9.19 21:29

כמו כולם גם אני בולע את אדי השנאה המבעבעת מכל עבר, וחש את המחנק הכבד. מנוולים מתעבים מנוולים אחרים, גנבים מתעבים מושחתים, מועלים באמון מתעבים את חבריהם לסיעה. האווירה בארצנו מורעלת מזה שנים רבות, ואין טעם לייחס אותה רק לשוכני בלפור בעירנו. האם יבואו ימים טובים יותר? התקוות קצת עמומות, ולא רק האמון בממסד התערער, אלא גם הכבוד שאנחנו רוחשים איש לרעהו כבני אדם. "כולם גנבים", כך אנחנו שומעים בכל מקום, והביטוי "כולם" משחרר מן האחריות את הפושעים האמתיים.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


לראש הממשלה בנימין נתניהו יש אחריות כבדה להחמרת המצב הזה, אבל הוא איננו האשם היחיד. אם מספר 10 ברשימת מרצ לכנסת (מרצ!) אהוד ברק ניצב עתה בשער בת רבים כמאשים עיקרי, אין לנו אלא להפיק מעצמנו צחוק מר. יותר ויותר חברים מהסביבה המידית שלי, שמדווחים שהם נטשו את רשימת כחול-לבן (כיוון שהחודשים המעטים שעברו מאז הקמתה לא הספיקו לעשות היכרות עימה), סולדים גם מתמונתו של ברק בתעמולת הבחירות של מרצ וחלקם שוקלים ברצינות הצבעה בעד מפלגת העבודה. אורלי לוי אבוקסיס המקסימה פחות מפחידה מברק והמצע החברתי של המפלגה מחצין כמה סיסמאות סוציאל-דמוקרטיות מרעננות. כמו חברי הטוב לב גרינברג, גם לי מתחשק שפרץ יקבל יותר קולות ממרצ, אבל גחמות כאלה אינן מכתיבות את האג'נדה של איש שמאל עקבי ורציני. הרשימה המשותפת היא הברירה האמתית היחידה לכולנו.

אין לנו את הפריבילגיה לעשות חשבונות קטנוניים. כגמלאי למחצה הייתי שמח לקבל תוספת ניכרת לפנסיה, אבל הרצון האישי והקטן הזה אינו יכול להכתיב את צעדיי בנושאים מדיניים חשובים. כאשר ילדים נורים ברחובות במרחק קצר מביתי בירושלים, עליי לתמוך בנציגי הנרדפים ולא לברור לעצמי איזה צבוע סימפטי ברשימות הרודפים. "אחים, שריפה בעירה", אומר השיר והפעם הוא מכוון לשאננים בקרבנו. לא נותר לנו אלא לאתר חברים לדעה, אחים לרגשות העברה והזעם, ולטכס עימם עצה כיצד לצאת מהבוץ הסמיך המאיים להטביע אותנו.

"ביבי מפחד מריח הליזול בכלא" כתב ברשעות נחמיה שטרסלר הניאו-ליברל ב"הארץ". היו כבר אנשים שהתאבדו בגלל הריח הזה, נדמה לי שאיש העסקים מיכאל אלבין היה אחד מהם. מה לנו ולשנאה הזאת? הייתי מעדיף שנתניהו יתוודה, ירצה את עונשו כחוק ויחזור לביתו פחות או יותר בשלום. נתניהו הוא עושה דברו של שטרסלר בנושאי חברה וכלכלה, וגם את זה כדאי לזכור באווירה האופפת עתה את כולנו.

"הפחד והחשבון הם נר לרגלינו" אמר משה שרת המנוח בישיבת מרכז מפא"י בשנת 1965. ("לא הצדק והאמת הם הנר לרגלינו כי אם הפחד והחשבון" אם נצטט במדויק). שלמה נקדימון מ"ידיעות אחרונות" זחל לפתח האוורור והקשיב לדברים למען הדורות הבאים. בין המאזינים לשרת היו דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, לוי אשכול, זלמן ארן, דוד הכהן ורבים אחרים, שהפכו כבר מזמן לשמות של רחובות וכיכרות בערים הגדולות. אם החבורה הזאת היתה רואה את השרים והח"כים של 2019 היא היתה מתפלצת, כפי שקרא לזה שרת ביומניו רבי ההשראה. אבל דווקא אז, ב-1965 (שבה שלטון מפא"י היה מובן מאליו) חיבלו בן גוריון ואנשיו בכל סממני הסוציאליזם שדבקו במפלגה. בעיתונות הרפ"יסטית של שמעון פרס רווחה נטייה ימנית קיצונית גם בנושאים הגלובליים (איבה לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, פטישיזם של ההפרטות, יצירת בורגנות ממלכתית של שכירים שהרוויחו פי עשרה מעובדים אחרים במפעלי המערכת הביטחונית) וגם בחברתיים. "המעמד החדש" (כפי שקרא לזה מילאן דג'ילאס) גיבש לעצמו הרגלי חיים ורמת חיים שהבדילו בינו לבין חבריו לשעבר בהסתדרות העובדים.

בירושלים הנושא המעמדי היה מוצנע לעומת המאבקים בין החילונים לדתיים, ואחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 גדל גם הקרע בין אנשי תנועת העבודה לבין הדתיים הלאומניים, שהעדיפו את מנחם בגין ואנשיו. זבולון המר מהמפד"ל, המוצג עתה כקדוש וכסמל המתינות לעומת חבורת הפורעים שהשתלטה על הציונות הדתית, היה אחרי מלחמת 1967 הסמן הימני של הפניית העורף למסורת המתונה של הפועל המזרחי/המזרחי. כל המפא"יניקים במפד"ל, ממשה שפירא ועד משה אונא, נרמסו תחת רגליו של עדר הפשיסטים המשתולל בקרב צעירי התנועה. המר שעט קדימה, ופשיסטים פחות אינטליגנטים ממנו החרו-החזיקו אחריו. אחרים, כמו ח"כ יהודה בן-מאיר, פשוט שמרו על מרחק מהפוליטיקה, מבלי שהרהיבו עוז לצאת בגלוי נגד המגמות ההרסניות בקרב הציבור הדתי-לאומני.

בעירנו הדתיים הלאומניים היו חלשים יחסית, לעומת מאות אלפי החרדים שצייתו אך ורק למורים הרוחניים שלהם בעיר ובבני ברק. בזירה העירונית פעלו שלושה קטבים: תנועת העבודה, החרדים ואנשי תנועת החרות, שהפכו לליכוד. הציונים הכלליים, שהיו כה חזקים בתל-אביב או ברמת גן, לא היו משמעותיים בעיר.

מפ"ם כמעט נמחקה בירושלים. היו לה מנהיגים מרשימים כמו ויקטור שם-טוב ואברהם קובלנוב, ועזרה חשובה של חברי השומר הצעיר אבל אחרי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שהוקיעה את פשעי סטאלין (1956) כוחה נחלש והיא נבלעה במרצ הבורגנית. גם מק"י התמזערה והתפלגה ודווקא לכוחות הבלתי מפלגתיים כמו של"י, שס"י והפנתרים היתה נוכחות כלשהי. עם זאת, יש אלפי תושבים חילונים וליברלים בעיר, שההתארגנות הפוליטית שלהם היא בחיתוליה. יש להם ביטוי כלשהו בפוליטיקה העירונית, אבל קולותיהם בבחירת לכנסת הם מפוזרים ובקושי מורגשים. מכאן המבוכה השוררת לפני הבחירות לכנסת: האכזבה מכחול לבן היא כללית, מרצ+ברק היא מאכזבת והעבודה היא בהחלט אופציה, אם כי לא מלהיבה במיוחד.

בעצם, לציבור הליברלי בעירנו במובן הרחב של המלה מונחות שתי אופציות: אפשר לעזוב את העיר כפי שעושים צעירים רבים ובעקבותיהם גם הורים הרוצים לגור ליד הנכדים; ניתן להתבצר בעיר, להסתגר בפני הציבור הימני והחרדי העוין ולמצוא לעצמנו מדרך רגל בעיר האהובה עלינו.

כדי להצליח יש צורך בהתארגנות טרם מעשה, שתיעזר במאות אנשי המקצוע (מהנדסים, מתכנני ערים) שטרם נטשו את עירנו. יש להגדיר את המטרות ולפנות לאנשים כמונו כדי להגשים אותן. זה אולי קשה, אבל בהחלט אפשרי. מדוע אנחנו חייבים להפקיר את העיר האהובה עלינו לאחרים ולשיר בעקבות יהודה הלוי: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב?". נטישה לשפלה היא עוד אופציה סבירה לעומת מאות בני עירנו שמחפשים ומוצאים סיבות לקבל דרכון פורטוגלי או ספרדי. עם שם משפחה מצד אימי כמו "אלקיים" ניתן לצעוד ישר לזרועותיו של האינקוויזיטור הגדול תומאס דה-טורקווימדה ולסלוח לו על כך שעינה את אבות אבותינו.



תגובות

תגובה אחת
תגובה אחת

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר