קרית משה (צילום: אסף קרלה)
קרית משה (צילום: אסף קרלה)

סיפור קצר לחג | חופשת ראש השנה מהצבא הפכה למסע חיפוש עצמי

לאלי לא היו כוחות לשברון לב חדש, אבל לא היה שום טעם לחפש אותה. בטח מצאו לה איזה שידוך בניו יורק או בפלורידה - סיפור קצר לחג מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 29.9.19 14:28

אלי זכה לחופשה המיוחלת בערב ראש השנה ולא ידע את נפשו מרוב שמחה. בגיל 19 הוא כבר היה אחרי התמוטטות עצבים שהצבא עבר עליה בשתיקה. דומה שהוא איבד את הזיכרון עד גבול מסוים, אבל הוא נשאר בחור עליז ויפה תואר, ולא ראו עליו שום סימנים של דיכאון. הוא עלה על האוטובוס לירושלים במצב רוח מעולה. אלי אהב מאוד את הדרך, ותמיד התבונן דרך החלון בשקיקה רבה. הנופים היו אולי ישנים, אבל אלי גילה אותם מחדש בכל נסיעה. הוא לא אהב שינויים וכעס כאשר מישהו ניקה את הכתובות מקירות המבנים הישנים בשער הגיא. ליד הקסטל התנגן בלבו שיר נושן, אבל הוא לא העז לזמזם אותו טרם יחשדו בו בטירוף הדעת. אלי לא היה מטורף, אבל ההתמוטטות מלפני שנה לא היתה מקרית. הוא כבר שכח מה הציק לו עד כדי כך. הוא תיעב שינויים ורצה לדבוק כל ימיו בשגרת חייו. אחרי הקסטל הוא כבר ראה את עירו האהובה וחשב בערגה על מאכלי החג ועל השמחה ששררה בבית הוריו בחגים.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת" 

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


בתחנה המרכזית שרר שקט כמעט מוחלט. אלי החליט ללכת לבית הוריו בקרית משה ברגל. היה לו כושר גופני מעולה והוא גמא את המרחק הלא גדול בקלות. כאשר הגיע ליעדו החסיר פעימה. דירת הוריו היתה חשוכה לגמרי, והשכנה ממול טרקה בפניו את הדלת כאילו היה רוח רפאים. הוא התיישב על המדרגות ובקושי נשם. אחרי כשעה הופיע שכן אחר, שחזר זה עתה מבית הכנסת. הוא שאל בהיסוס: "אלי?" ואמר לו בחיבה שהילד הפך לבחור מגודל ומרשים. אלי אמר שדירת ההורים חשוכה כאילו החג התבטל, השכן בישר לו ששניהם מתו כבר לפני שנה. אלי חש שחדר המדרגות חונק אותו. הוא קם, דחף קצת את השכן וברח לאוויר הנקי בשכונה. השכן דווקא רצה להזמין את אלי לחג, אבל הדחיפה הפתאומית הרתיעה אותו. הבחור יצא מדעתו, הסיק השכן, שפחד מאוד ממשוגעים. הוא מיהר לדירתו ונעל היטב את הדלת.

אלי ישב על ספסל בשדרות המאירי, ולא הצליח אפילו לבכות. אווירת החג חלחלה אליו מהדירות בשכונה המתחרדת. לעיתים דימה שהוא שומע את קולו הערב של אביו, אבל החושך שבקע מדירתם של הוריו אושש את הקביעה ששניהם מתו. הוא לא זכר שום דבר מפרשת מותם. האם מתו ביחד או כל אחד לחוד? האם הובהל לבית החולים כי לא השלים עם הבשורה מירושלים? זקן מופלג אחד שעבר לידו פנה אליו ביידיש, ואחר כך באנגלית עם מבטא אמריקאי, אבל אלי לא ענה. הזקן הלך לדרכו אבל הזעיק את אחד הגבאים בבית הכנסת, שמיהר לספסל של אלי ודרש בשלומו. הגבאי נראה ידידותי ומאיר פנים. "חג היום", אמר, "לא ייתכן שחייל יהודי יושב כאן ערירי". אלי קצת התרכך, ולבסוף ליווה את הגבאי לבית הכנסת. מישהו דחף לידיו כיפה לבנה והוא שמח להיכנס לבית התפילות, שהיה מואר ומלא שמחה.

אלי לא היה בבית כנסת מאז הבר מצווה שלו, אבל מעולם לא טיפח רגשות אנטי דתיים. היתה לו חברה מבית חרדי, והוא אמר לה פעמים רבות שכנראה לימדו אותה איך לרצות גבר ב"בית יעקב". אבל היא נטשה אותו אחרי שאושפז והוריה מיהרו לשלוח אותה לדודים בארצות הברית. לאלי לא היו כוחות לשברון לב חדש, אבל לא היה שום טעם לחפש אותה. בטח מצאו לה איזה שידוך בניו יורק או בפלורידה. לקראת סוף התפילה הוא ברח מבית הכנסת, והלך ברגל למרכז העיר.

הוא מצא מסעדה קטנה ליד שער יפו ואכל בפעם הראשונה באותו היום. הקרירות בערב הירושלמי נעמה לו, אבל אווירת החג נעלמה מיד אחרי התפילה. הערבים שסעדו לידו הביטו בו בסקרנות, אבל לא אמרו דבר. האוכל היה טעים, אלי זלל בקדחתנות שלא אפיינה אותו בדרך כלל, ושמר היטב על הרובה שלו. שני קציני צה"ל גבוהים וחסונים נכנסו למסעדה וברכו את הסועדים בערב טוב. שניהם היו נקיים ומצוחצחים והם הביטו בסקרנות באלי, שנראה מובס ועלוב למראה. הם נגשו אליו, התיישבו לידו מבלי לבקש רשות וביקשו ממנו את אישור היציאה לחופשה. הוא הראה להם, הכול נראה בסדר והם התעלמו מהעובדה שלא היה לו אישור לשאת נשק מחוץ למחנה. הוא סיפר להם שהגיע לבית הוריו לא מצא שם את משפחתו. הם ביקשו ממנו להתלוות אליהם, התעלמו מהחשבון שהוגש לו והסיעו אותו לקרית משה. השכונה נראתה אפלה אבל שלווה. הם דפקו בדלת של הוריו ואחרי זמן מה יצאה השכנה והסבירה להם שההורים נפטרו באותו יום עצמו מדליפת גז. ניכרים דברי אמת, והקצינים הבינו שאלי הוזה. סיפור עצוב, חשבו הקצינים ושניהם לא ידעו מה לעשות עם אלי. בסופו של דבר לקחו אותו למעצר. הוא קיבל תא סביר יחסית, ולסוהרים הוסבר שאלי איננו עבריין אלא רק חייל שאיבד את דרכו ואת אחיזתו במציאות אחרי מות הוריו. אלי נרדם לשעות רבות, איש לא הטריד אותו גם משסירב לאכול. בשעת צהריים חמימה הם פשוט שילחו אותו מהכלא והוא יצא לרחוב יפו, שוטט שם קצת ושתה קפה טוב עם מאפה.

לבסוף החליט לשוב למחנה, הגיע לשם בערב וחזר לאוהל שלו, שהיה ריק לחלוטין. הוא קרא קצת, בכה רק לרגעים אחדים והפנים בפעם הראשונה שהוריו אמנם נפטרו. נירה, קצינת הרווחה של הגדוד הגיעה לבקר אותו. היא היתה פופולרית מאוד בקרב החיילים על אף העובדה ששקלה 150 ק"ג. אלי דמע חרישית, ונירה אימצה אותו אל חזה העצום. זה הרגיע אותו מאוד. היא אמרה שכל אחד היה מתמוטט, אם שני הוריו היו מתים באותו היום. היא שלחה אותו לבית הבראה צבאי בחיפה והבטיחה לשקול את שחרורו מהצבא. אלי לא הלך לחדר האוכל באותו ערב; הוא העדיף לשמר את התחושה שנירה העבירה אליו, שהוא אהוב גם אם יצא קצת מדעתו. בבוקר היא הופיעה שוב באוהל, שלחה אותו להתקלח וסיפקה לו מדים נקיים. בבית ההבראה לא התרועע עם החיילים אלא שמר על סודו בקפדנות. תדמית הילד היתום לא הלמה אותו עוד והוא באמת התחיל להתאושש מהדרמה שעברה עליו.

אלי לא חזר עוד לגדוד, אבל המשיך לשרת במרכז הארץ. החיים הנוחים היטיבו עמו ורק בממדים החבויים יותר של אישיותו התחבא הטירוף.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון

 


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר