בגיל 40 בדיוק מצאה עפרה את עצמה על ספסל ברחוב מטודלה, ליד דלתם של מעסיקיה ב-20 השנים האחרונות. היא כבשה את בכייה, וניסתה להסתלק מן המקום כדי שבעלת הבית לא תמצא אותה כל כך סמוך לביתה. עפרה הקפידה מאוד על לבושה ועל הופעתה, אבל הדמעות מחקו קצת את האיפור, בעיקר מתחת לעיניים, והיא הרגישה כאישה זקנה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
היה היתה הצעירה מבין שבע אחיות וגם השם שבחרו לה היה קצת יותר מודרני, לעומת מזל, סעדה ורומיה. היא חשבה שבעלי הבית מתים עליה, ולכן הפיטורים פגעו בה כאבחת חרב מהירה אבל כואבת מאוד. היא ניסתה לברר את הסיבה, אבל קיבלה תשובות מעורפלות. הם לא האשימו אותה בשום דבר ורק טענו שהגיע הזמן לחולל קצת שינויים בבית. עפרה אהבה את הבית ברחביה והזדהתה במשך שנים עם יושביו. תמיד הבחינה ביותר מצל של התייחסות עדתית, חרף העובדה ששני המעסיקים תמכו תמיד במרצ. ומה יהיה איתי? חשבה לעצמה ונזכרה בקלארק גייבל שאמר לסקארלט: "מצטער יקירה, אבל אני לא שם פס". היא נזכרה בקלסתר פניו השרמנטי של גייבל, אבל גם באכזריות שהיתה שפוכה על פניו.
אחותה מזל אמרה לה שרוע הוא תכונה "אשכנזית", אבל עפרה סירבה להאמין בכך. במשך השנים נתקלה עפרה בגילויים רבים של נדיבות וטוב לב מצד מעסיקיה, וגם חבריהם וקרוביהם. פעם אחת חיבק אותה בעל הבית מאחור וחפן את שדיה אבל היא ניערה אותו בצחוק (קצת מלאכותי) ושניהם בחרו להדחיק את התקרית. גם אחד האורחים ניסה לנשקה במסיבת ראש השנה האזרחית, אבל גם הוא הדחיק את האירוע והמשיך להסביר לה פנים.
אשר לבעל הבית, הוא נהג בה מאז בקרירות שאולי הובילה לפיטוריה מעבודתה. היא שמרה הכל בלבה, ורק בבית בכתה לפעמים. בעלת הבית, הגברת גזית, המשיכה לנהוג בה בחיבה ואילו בעלה חשש שמשהו מההטרדה המינית שלו יודלף איכשהו. החבר של עפרה, ראובן, לא ידע דבר על כך. עפרה האמינה שהוא חמום מוח וחששה מאוד מתקרית אלימה וקולנית. היא הלכה על ביצים, ומזל נזפה בה בנייד שהיא מתנהגת כאילו היא שלחה ידיים לאבריו המוצנעים של מר גזית. עפרה חייכה, אבל לא ממש התאוששה. רק מקץ כמה שעות הצליחה לקום מהספסל הירוק והלכה לדירה הקטנה בנחלאות שהיא וראובן שכרו לפני כמה חודשים. היא נרדמה מיד וראובן העיר אותה כי לא היה רגיל לראות אותה בבית בשעה כה מוקדמת. עפרה התעוררה, חייכה אל ראובן במתיקות הרגילה שלה אבל הוא היה סקרן מאוד ורצה להבין את המתרחש. עפרה סיפרה לו והוא כעס. זה הפחיד את עפרה; היא כבר נתקלה בהתפרצויות הזעם שלו אבל זו היתה שוצפת במיוחד. הוא גמר אומר ללכת למעסיקיה של עפרה ולהיפרע מהם בדרך כלשהי. עפרה התחננה שהוא יישאר בבית, אבל הוא דחף אותה קלות ומיהר לרחוב מטודלה.
עפרה נשארה בבית לבכות, אחר כך הכינה לעצמה קפה שחור, ישבה במרפסת והציתה סיגריה. ראובן מצא רק את הגברת גזית בבית, קילל אותה ואמר לה שהיא דומה בדיוק לשרה נתניהו. זה לא הלם את התדמית העצמית שלה, אבל היא פחדה מראובן ובעיקר ניסתה להצטדק. עברו שעות ארוכות, ראובן טרם שב הביתה ועפרה חששה שמשהו רע קרה לו. היא שמעה את צעדיו הכבדים רק לפנות בוקר. ראובן בילה בתא כלא במגרש הרוסים בפעם הראשונה בחייו. מר גזית הזעיק משטרה, שלא נהגה בראובן בעדינות יתרה. בני הזוג ממטודלה היו אמידים ונשואי פנים, וגרסתו של ראובן לא עניינה את השוטרים, שהיו קרובים הרבה יותר לראובן מכל הבחינות מאשר לגזית ואשתו. השוטרים הודיעו לראובן שאם יטריד את משפחת גזית שוב הם ידאגו לכתב אישום ולמאסר בהחלטת בית משפט. הפעם הסתפקו באזהרה, והוא הלך ברגל לנחלאות בתחושה של השפלה גדולה.
כעבור ימים אחדים קיבלה עפרה מעטפה שכללה צ'ק ופירוט הפיצויים המגיעים לה. היא הופתעה לטובה מהסכום הנכבד, ולא רצתה להתעסק יותר עם משפחת גזית. אבל היא לא הצליחה למצוא עבודה אחרת, על אף ההמלצות שקיבלה. גם האנרגיה שלה כאילו אזלה. היא בקושי הצליחה לגרור את עצמה לטלפון כדי לשוחח עם אחיותיה, ורק מזל באה לבקר אותה כמעט בכל יום. ראובן שהיה חמום מוח אבל לא טיפש הבין מיד שעפרה שרויה בדיכאון עמוק. זה הטריד אותו מאוד וגם ליבה את תשוקתו לנקום את נקמתה. הוא לקח אותה לרופא שרשם לה כדורים די חזקים, שהחזירו לה את התפקוד היום-יומי אבל לא את החיוך המקסים שהיה תמיד על פניה.
עברו כמה חודשים וראובן סבר, שעפרה חשה בטוב. היא עבדה בבית, הפסיקה לישון כל היום ותפקדה היטב. אבל אחיותיה הבינו שמשהו קשה, קבוע, התאכלס בתוך נפשה וגרם לעכירות תמידית, שלא תחלוף כה מהר. היא הפסיקה לאכול. תאבונה הבריא כאילו נעלם ואיננו, והיא ניקרה באוכל כמו ציפור. היא ירדה מאוד במשקל, הצטיירה באישה יפה בעיני הבריות אבל היה משהו חולני מסביבה, שרק מקורביה הבחינו בו. ראובן חשב שכדאי אולי לאשפז אותה אבל ביקור קצר בבית חולים לחולי נפש הרתיע את שניהם. "מוטב לי לדעוך בבית", אמרה עפרה. ראובן התחלחל מהביטוי "לדעוך". הוא קלע בדיוק רב למה שהתחולל בתוך נפשה של עפרה. הוא אהב אותה מאוד, אבל הרגיש שאינו יכול לעזור לה. לבסוף חזרה לשגרה הישנה, שכבה במיטה רוב שעות היום וכמעט שלא דיברה עם ראובן. מזל המשיכה לבקר, אבל אמרה לראובן שעפרה שקעה למצב מסוכן, כיוון שאיננה אוכלת ונשארה אדישה לחיי היום-יום. ראובן לא הסכים שיזינו אותה באופן מלאכותי. "זה ישלול ממנה את האנושיות שבה", טען, ואפילו מזל השמרנית נטתה להסכים.
עפרה מתה בגיל 42, היא לא השלימה עם ההשפלה שנחלה בבית משפחת גזית ומיאנה להקשיב גם לאחיותיה, שניסו לנחם אותה בכל דרך. מעסיקיה לשעבר לא הגיעו להלוויה בגבעת שאול. הם לא היו אדישים למותה, אבל חששו מאוד מהתפרצויות זעם כלפיהם. "פיטורים הם דבר די שגרתי", אמר גזית לאשתו ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. הוא הדחיק את ההטרדה המינית שלו כה עמוק, עד שחדל להאמין שהיא קרתה. באותו לילה כתב ראובן את המלה "רוצחים" על דלת ביתה של משפחת גזית, אבל זה לא הקל עליו כלל.
