מרכז ירושלים (צילום: סיון גיל)
מרכז ירושלים (צילום: סיון גיל)

סיפור קצר לשבת: נרדפי הקורונה ממרכז העיר

המפולת הכלכלית שהביא הנגיף והסוף המר של משפחת גונן - סיפור קצר לשבת מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 28.3.20 10:39

ימים יפים ידעו שוכני הבית הנחמד בפאתי רחוב המלך ג'ורג'. ההרמוניה המשפחתית הגדולה העצימה את תחושת האושר שלהם גם בימים רעים לכלל הציבור. משה גונן הציץ מבעד לחלון הנשקף למזרח העיר, וחש ששפר עליו גורלו. אשתו רבקה היתה אופה משובחת, וריחות המאפים שלה הציפו את הדירה. השכנים בהחלט חיבבו אותם. הם היו מאושרים ולכן האירו פנים לכולם. ברחוב צעדו כבר מפגיני הרעב הראשונים. הם לא ידעו להתמודד עם ההתרוששות שתקפה אותם וממש אחזה בגרונם. משה שגדל ברחוב המלך ג'ורג' זכר היטב את ההפגנות בימי הצנע, ואת הקריאות "לחם", "עבודה" שניסרו ברחוב, עכרו את השלווה וגרמו לו לחשוב שממשלת דוד בן גוריון איננה שוקדת די הצורך על מציאת פתרונות לאנשים האלה. מאז עברו הרבה שנים, גונן רואה החשבון הרוויח כסף רב וכל בני המשפחה ראו את רווחתם הכלכלית כדבר מובן מאליו. בחודש האחרון הם לא העזו לצאת לרחוב, שנראה מאיים יותר מתמיד. לא רק המחלה איימה עליהם, אלא גם תגובת האנשים שנעו בקצב לא מסודר, וזעקו מנהמת לבם. גונן חשב לתומו שימי הצנע הרעים לא יחזרו והוא התבדה. רק המפגינים השתנו מאוד. האנשים המרירים מהמעברות, מהוהי בגדים ולא מגולחים, נעלמו לגמרי. במקומם התנהלו ברחוב אנשים ונשים מהמעמד הבינוני, בדרך כלל לבושים היטב. את קריאות הקרב של ההפגנה הם השמיעו בקול ענות חלושה, כאילו התביישו בהשתתפותם בהפגנות כאלה.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


למחרת צפו בני משפחת גונן בהפגנה חדשה, הרבה יותר זועמת מקודמתה. הפעם הצטרפו אליה צעירים מתנועות הנוער שמעולם לא השתתפו באירועים כאלה. גונן נזכר בשיר שאימו נהגה להשמיע מימי נעוריה: "אנחנו נהרוס את בתי הבורגנים". היא תמיד ליוותה את השיר בחיוך מתחטא. היא הבינה היטב שהיא וכל חבריה מהעבר הסוציאליסטי בירושלים התברגנו בינתיים. כל החברים של הוריו כבר נפטרו, וגונן תהה אם הם היו נפגעים מהמצור שהקורונה הטילה על האנושות. אשתו רבקה היתה יתומה מגיל צעיר ונהנתה בגלוי מהחיים הטובים עם גונן. הוא לא הציק לה, אפילו לא במיטה, והוא קלט שכל עניין המין הוא מיותר בשבילה. כאשר גונן נאם לעתים באוזניה על הצורך לשפר את חייהם של העניים רבקה ניפחה בידה בביטול. גונן ניסה להסביר לה שהיא class traitor (בוגדת במעמדה) אבל היא לא התרשמה. סדר העולם היה טוב לה כפי שהוא, והמפגינים מתחת למרפסת שלהם ייעלמו בסופו של דבר.

גונן חשב שאשתו לא ממש רוצה שההפגנות ייפסקו. לאט-לאט היא התחילה לעקוב אחרי ההפגנות באורח כמעט אובססיבי. האירוע והסיסמאות הקולניות שליוו את ההפגנות משכו את לבה, על אף שהיא לא הזדהתה כלל עם המפגינים. ערב אחד היא נאלצה להיאבק עם תשוקתה לרדת ולהצטרף אליהם. פחד המחלה גבר עליה. היא ראתה שאיש מהמפגינים לא לבש אמצעי מיגון כלשהם. הם כבר לא חשבו על המחלה, אלא רק על המפולת הכלכלית שבאה בעקבותיה. ייתכן שאפילו רצו להדביק את הבריאים ואת השאננים, אבל הם לא מצאו כאלה ברחוב. רוב המפגינים נעצו את עיניהם במדרכה או הסתכלו איש ברעהו. כך הם הפכו למין ישות ערטילאית כאילו נפרדו בהדרגה מעולם החיים.

רבקה כבר לא חששה מה"זומבים" ברחוב אבל קולות של זכוכית מתנפצת בישרו רעות. ייתכן שדווקא היפים והמעונבים ברחוב מאסו במצוקה הכלכלית, והחליטו לשפר את מצבם בכל מחיר. נראה שכמה מתושבי הרחוב הזעיקו את המשטרה, שכן ניידות רבות הגיעו לאזור והרעישו בקולי קולות. השוטרים איימו על המפגינים אבל לא היכו אותם. הם זיהו ביניהם עורכי דין, פקידים גבוהים בממשלה ובסוכנות היהודית ואפילו שופטים בדימוס. שררה מבוכה קשה ברחוב המלך ג'ורג', ובסופו של דבר המפגינים התפזרו בשקט. רבקה קצת התאכזבה אבל ידעה שרובם יחזרו מחר ואולי יביאו עימם תגבורת צעירה יותר.

למחרת התאספו מאות רבות מתחת לביתה של משפחת גונן. רואה החשבון כבר מאס בכל המחזה, ישב מול הטלוויזיה וצפה בסרט אמריקאי. רבקה חזרה למקומה הקבוע במרפסת הצופה אל הרחוב וסקרה את ההפגנה המתהווה בעניין רב. היא כבר זיהתה כמה מפגינים ובתוכם גבר נאה בערך בגילה, שהצטייר כמנהיגם של המוחים. הוא לא צעק ולא השמיע סיסמאות. אבל נוכחותו היתה מצמיתה ואיש לא חשב להתעלם ממנו. היא פחדה ממנו אבל גם נמשכה אליו. עד שהוא נשא את עיניו למרומי המרפסת ומבטו הירוק הציף את כל ישותה. היא נכנסה מיד לדירה והצטרפה לבעלה מול הטלוויזיה. היא ידעה שזיעה קרה התאכסנה במורד עורפה והבינה שהיא אחוזת פחד.

בתוך כחצי שעה הם שמעו דפיקות חזקות על הדלת. היא הבינה שהמבט הירוק היה רק ההתחלה, ושהסיפור האמתי מתחיל רק עכשיו. גונן ישב חיוור, נטוע בכיסאו ושותק. רבקה כמהה לראות את העיניים הירוקות מקרוב. היא זיהתה את קולו, חרף העובדה שלא שמעה אותו מעודה. הקולות מחוץ לדלת קצת שככו. "תשמרו על כל מה שיש לכם" אמר המנהיג, "אנחנו עוד נחזור". רבקה ידעה שיש המון אוכל בבית, ושבעלה התכונן למצור ממושך. מאז החלו ההפגנות התנסו לראשונה בחדירה מאיימת לפרטיותם, ועוד בתוך ביתם. הביטחון הקיומי שלהם קועקע על ידי זרים. הפחד גרר שנאה. היה לו אקדח בבית שבו לא השתמש מעולם; הוא רכש אותו בעקבות הפיגועים ברחובות סמוכים אבל לא העלה על דעתו את האפשרות להשתמש בו. בני הזוג הכינו לעצמם ארוחת ערב קלה ונרגעו במקצת. באותו לילה ישנו חבוקים, שלא כמנהגם. הסכנה ארבה להם, והם הבינו זאת היטב.

למחרת בערב, כפי שהם ציפו בחיל ורעדה, חזרו הדפיקות בדלת. "קר בחוץ" אמר הקול המוכר, "אנחנו זקוקים למזון ולמחסה". גונן צעק שיש לו אקדח, ונענה בצחוק רם של המנהיג. בלית ברירה ירה גולן אל הדלת וזעקות הכאב מבחוץ העידו שהוא פגע במישהו. המפגינים ירדו כנראה לרחוב והשתרר שקט מאיים בחדר המדרגות. גולן חשש להתקשר למשטרה, שמא יתחשבנו איתו על הירי ועל הפצוע. עתה הגיעו כוחות צבא גדולים למרכז העיר והם הזהירו שיפגעו בכל מי שיפר את הסדר. מקץ שעה שבו החיילים לבסיסם וניתן היה לשמוע את השקט. גולן נשם לרווחה ורבקה תהתה שמא לא תראה לעולם את המנהיג בעל העיניים הירוקות. אבל הוא וחבריו חזרו לחדר המדרגות שלהם, פרצו את הדלת הראשית וגורל משפחת גולן נחרץ.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון

 


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר