את הביטוי "חגא" שאלנו מהעיתונות הימנית בארץ בשנות ה-30 וה-40. הוא תמיד הוצמד לאחד במאי, חג הפועלים הבינלאומי שהיה קרוב מאוד ללבנו. זה היה מעליב עד תום. בעיתונות הנוער והילדים של תנועת העבודה העלו את חג הפועלים על נס. הגידוף הרביזיוניסטי הבוטה בעידן של עליית הפשיזם באירופה, הצביע על מגמה להשמיד אותנו. כך ראו זאת בכל חלקי תנועת העבודה. אם תצרפו לכך את עליית היטלר לשלטון (1933), את רצח חיים ארלוזורוב (1933) ואת מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) תוכלו אולי להבין את הרקע הקודר למלחמות היהודים עוד לפני הקמת מדינת ישראל.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
האיבה מצד הימין החילוני הישראלי שנתפס כפשיסטי רק ליבתה את ההכנות לחג הפועלים. בחוגים שבתוכם צמחתי האחד במאי נחשב לחג החשוב ביותר ותמיד חגגנו אותו בסמוך ליום העצמאות. אני גדלתי בסביבה של שמאל מפא"י, שבקרב פעיליו היה האחד במאי חזות הכול, ושווה רק למאבק נגד הפשיסטים של פרנסיסקו פרנקו בספרד. אבי, על אף שהיה מפקד גבוה בהגנה וציוני טוב, תמך בהצטרפותם של חברי הבחרות הסוציאליסטית, שבה היה חבר בכיר, לבריגדה הבינלאומית שלחמה נגד הפשיסטים. בחגיגות ליל הסדר עוד לפני הקמת המדינה דיברנו על המסר הסוציאליסטי הצפון במרד העבדים במצרים העתיקה נגד פרעה. הפסח לא היה רק חג דתי, אלא גם רעיוני. ב"דבר לילדים" (שהייתי קורא מושבע שלו) הדגישו היטב את הצבע האדום לצד הצבע הכחול-לבן. עוד לפני שבני גנץ הפך את השילוב הזה לטומאה, היה ברור לנו שבלי הצבע האדום אין לנו קיום, אפילו בליל הסדר.
את הסדר עצמו חגגנו בביתו של הדוד אריה סצמסקי ואשתו רחל לבית אלקיים, אחותה הבכורה של אימי. רחל היתה אישה חרוצה, שכמו בעלה הושפעה מאוד מהדעות שרווחו בפועלי ציון שמאל. המטעמים שהכינה לליל בסדר היו משובחים והיא תמיד הביאה בחשבון את הטעם האשכנזי של הדור אריה ושל אבא שלי, וגם את הטעם המזרחי יותר שלה ושל אחותה, היא אימי גרציה. שתיהן היו ערמומיות לעומת בעליהן התמימים ולעתים קראו למאכלים מזרחיים מובהקים בשמות אשכנזיים או ניטראליים מבחינה עדתית. אבא שלי נכנע תמיד לטעמה של אימא, ורק לתה עם נענע סירב כל ימיו. הוא קרא לזה "תה עם ירקות" וטענותיה של אימא שגם עלי התה עצמם הם צמחים נפלו על אוזניים ערלות. כמו ילדים רבים אהבנו בעיקר את החרוסת, שהיתה תמיד תוצרת בית. דודה רחל הכינה גם את החזרת, והוסיפה גם גרסה לבנה וחריפה יותר עבור אבי, שלא אהב לערבב בסלק את התערובת החריפה.
לאווירה המיסטית ששררה בבית תרם מזג האוויר, שבו שימשו בערבוביה שלהי החורף ותחילת האביב. גם צלילי הפסנתר שבקעו מאחד הבתים הוסיפו רבות לתחושה, שאין מדובר ביום רגיל. אבא שלי הקריא את ההגדה של פסח מתחילתה ועד סופה, ושירי החג שתמיד אהבתי נשמעו עוד יותר יפים בקולו הערב. בניגוד להתכנסויות משפחתיות מצומצמות לא דיברנו על כדורגל. בני הדודים שלנו היו אדישים לגמרי למשחק שהיה כה נפלא בעינינו. כאשר סיימנו את הסדר בערב המאוחר, צעדנו הביתה לרחוב המלך ג'ורג'.
גם לצעידה הזאת הוספנו נופך מסורתי מיוחד לנו בלבד. מנחם אהב לצעוד העירה בעיניים עצומות ואני הדרכתי אותו לבל ייפול חלילה. לאבא שלי היה תמיד מצב רוח נפלא אחרי הסדר, וגם היין ששתה עשה את שלו. כשהגענו לרחוב המלך ג'ורג' הופתענו כל פעם מחדש מהדממה ששררה בו. זה היה הרחוב הכי הומה בעיר, אבל הפעם נדבק גם הוא באבק קסום של קדושה. אחי ניסה לשיר את "חד גדיא" אבל בשלב הזה כבר מאסנו בו. אפילו אבא אמר שהוא "ארוך מדי". בחדר המדרגות שלנו הסתובבו כרגיל כל מיני טיפוסים די אפלים, ושתן מצחין רבץ על המדרגות. אבי שהיה איש אנין ואמון על ניקיון גופני וסביבתי הזעיף את פניו אבל לא אמר דבר. כדרכו הוא לא סינן דברים שהעיבו של השמחה.
בבית שתינו תה רוסי עם עוגיות קוקוס טעימות שגם אותם אפתה דודה רחל. ההורים הלכו לישון ואנחנו חגגנו קצת על המזנון, שבו אבא החביא שוקולד מריר מבלגיה, שקיבל מבן עירו מבריסל. אדון מרדכי בוברובסקי היה ניצול שואה קטן קומה וידוע סבל, שניהל עסק קטן מחדר המדרגות של ביתו. אבי ובוברובסקי זכרו איש את רעהו מהעיירה האוקראינית זדולבונוב שבה הכחידו הנאצים כמעט את כל הקהילה היהודית. סיפוריו של אבי על זדולבונוב לא תמיד זכו לאוזן קשבת, אבל לשוקולד מבריסל היו המון אוהדים. כאשר מצאנו כמה חפיסות הבנו שליל הסדר הגיע לסיומו כמו שצריך.
במגירה בתוך המזנון היפה מצאתי ספר ממש זעיר, שבו סיפר ניצול טרבלינקה על זוועות המחנה. עוזי ומנחם, שני אחיי, נמנמו של הספה, ואני בלעתי את הסיפור המזוויע. בבוקר מצא אותי אבי עם הספר, והדמעות מליל אמש עדיין עמדו בעיניי. הוא לא ידע את נפשו, גם היצר על כך שנחשפתי לגרוע מכול וגם התגאה בעניין שגיליתי בטרבלינקה. הוא דיבר על כך בטלפון עם ידידו מנוער פיני זילברברג, שהגיע לארץ בשנת 1947 אחרי שעבר תלאות נוראות. למצער הוא פגש שוב את חברתו מנוער אינה, והם עלו ביחד לישראל ערב הקמת המדינה. אינה הסתתרה במשך ארבע שנים במרתפו של שכן אוקראיני, שהיה גם קומוניסט. הוא סיכן את חייו כדי להסתיר את שכנתו היהודייה.
זה לא מקרה שסיפורים כאלה ליוו את ליל הסדר, גם אם הם בצבצו באקראי כמו הספר על טרבלינקה. חלק מקדושת החג שווקה כסיפור מאבקו של העם היהודי על הישרדותו במזרח אירופה. אבי הגיע מהעיירה בהיותו בן 20 (1931) והיה אמביוולנטי מאוד לגביה. הוא זכר את הנופים היפים, את בית הספר העברי ברובנו הסמוכה, וגם את רשעותם של השכנים שפרעו בבני עמו.
אבי גם זכר את ליל הסדר בבית, וגם את קולו ואת מבטאו של סבא נוח, שקרא יפה את ההגדה. כאשר אבא הסתלק מן העולם בשנת 1986, התקשינו מאוד לשחזר את לילות הסדר. הבנו שהימים האלה לא ישובו עוד. ארוחות החג החילוניות שערכנו מאז חסרו את הקסם של המסורת היהודית. הקראנו פה ושם את ההגדה, כל בני התשחורת ליד השולחן המתינו בחוסר סבלנות גלוי לארוחת החג. תהילת החג וקדושתו חיים רק בזיכרוננו, שאותו קשה להנחיל לילדים.
