הפינה ההיסטורית: חשיבותה של השפה הארמית והניסיון להחיותה

עמותת לישנא (לשון, שפה) להתחדשות השפה הארמית הוקמה בתאריך משמעותי – כ"ט בנובמבר (היום בו החליט האו"ם על סיום המנדט ועל הקמת מדינה יהודית) 2021. באחרונה מייסדיה אף רשמו אותה כשדולה בכנסת. מטרת קבוצת המייסדים – שהם פעילים חברתיים ותרבותיים – שמרביתם מתגוררים בירושלים או עובדים בה, היא לקדם חוק המכיר בארמית כשפה יהודית. זאת בדומה לחוק שנחקק בשנת 1996, המבטיח תמיכה קבועה של המדינה ביידיש ובלדינו. יו"ר העמותה ד"ר יעקב מעוז, חוקר, סופר ומשורר – איש רוח פורה ופעיל חברתי נמרץ – מסור בכל מאודו להשגת המטרה להחזרת לימודי הארמית לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. ד"ר מעוז הוא היזם והמוביל הירושלמי, לקידום מפעל היסטורי ותרבותי זה – של חידוש כבודה של הלשון הארמית המלווה את עם ישראל מראשית התהוותו. ד"ר מעוז מופיע בכנסי הסברה ובתקשורת למימוש האתגר שקבע לעצמו, תוך שהוא מצליח לרכוש תומכים רבים בצורך להצלת הנכס התרבותי של עשרות אלפי דוברי הלשון הארמית החיים בישראל וכחצי מיליון צאצאיהם – והעברתו לדורות הבאים. בין אלו שנרתמו לקידום ההכרה בארמית, נמצא יהורם גאון הרואה בפרויקט זה, נדבך נוסף בפתיחות התרבות בישראל.

המייל האדום של "כל העיר" [email protected]

הארמית והעברית הן שפות שמיות קרובות – ואברהם אבינו שמוצאו מארץ ארם, איש ארם נהרים – ניתן לשער כי דיבר ארמית עוד לפני ששלט היטב בעברית. חוקרים מניחים שהלשונות השמיות התפצלו מלשון אם אחת ה"פרוטו-שמית", והתהליך התרחש לפני כ-3000 שנה. הלשון הפרוטו-שמית התפצלה למספר ענפים עיקריים: הענף המזרחי-אכדי, שהוא הקדום ביותר וכולל את הבבלית והאשורית, והענף המערבי שהתפצל לענף צפוני ולענף דרומי. הענף הצפון-מערבי התפצל לענף כנעני ולענף ארמי – והשפה העברית המקראית היא להג (דיאלקט), של הלשון הכנענית הקדומה. העברים בבואם לארץ כנען, אימצו את הכתב הכנעני במאה ה-12 לפנה"ס. במאה ה-11 לפנה"ס הם אמצו את הכתב הקרוי ה"פיניקי" ובימי בית שני את הכתב האשורי – המכונה כיום "מרובע". אוצר המלים המקראי הושפע בעיקר מהשפה הארמית-אכדית. לבן הארמי, הרודף אחרי יעקב חתנו על מנת להענישו – משנה דעתו, וכורת עמו ברית. שניהם מקימים גלעד הנקרא "יגר שהדותא" – המילים הארמיות הראשונות המוזכרות בתנ"ך (בראשית לא: מ"ז).

ד"ר יעקב מעוז בכנס של עמותת לישנא (צילום: באדיבות ד"ר יעקב מעוז)

מראשיתה העברית המקראית מושפעת מהארמית, וחוקרים מוצאים את השפעתה כבר בטקסטים הקדומים כמו ברכת יעקב וברכת משה, בשירת הים, בפרשת האזינו ובשירת דבורה. אין תקופה בתולדות העברית, הן בשפה המדוברת וכן בלשון הכתובה – שלא מורגשות בה עקבות המגע שלה עם הארמית. ישנם גם זמנים היסטוריים, שמוכחת בהם, נוכחות מכרעת של הארמית בעברית. המלים שאנו חוזרים ומזכירים מידי סדר פסח "ארמי אובד אבי" – מבליטות את המוצא ההיסטורי של העם היהודי ונותנות הסבר לכך שבהדרגה בימי בית ראשון – בעיקר לקראת חורבנו – הארמית הפכה לשפה מוכרת רשמית לצד העברית. הארמית עם עליית מעצמות אזוריות כאשור ובבל, היתה ל"לינגואה פרנקה" (כינוי לשפה בינלאומית") של המזרח התיכון, ושימשה כשפת דיפלומטיה ולצרכי מסחר בינלאומי. דוגמה בולטת הוא נאומו של רבשקה – השר הבכיר בצבאו של המלך סנחריב – שבזמן המצור על ירושלים בשנת 701 לפנה"ס ניסה לשכנע את היהודים להיכנע ודיבר בעברית (שכונתה "יהודית"). שלושת שריו הבכירים של חזקיהו ביקשו ממנו שידבר ארמית, במטרה שרק הם יבינו את דבריו, ובכך ביקשו למנוע ממנו לגרום מורך לב בקרב המגינים על החומות.

קבוצת עולים מארצות אשור ב 1949(צילום: באדיבות ארכיון הסוהי)

גלות בבל עם חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס, גרמה לכך שהגולים אימצו את הארמית כשפת דיבור ויצירה. שבי ציון נזקקו בחזרתם ארצה (אף כי היו רק כ-70 שנה בנכר), לשנן את העברית מחדש, והיה צורך לתרגם לעברית תפילות ויצירות שנכתבו בארמית. כך יצירות תרבותיות רבות של העם היהודי כתובות בארמית: כמו ספרי דניאל, עזרא ונחמיה, התלמוד הבבלי, ספר הזוהר, וחלקים ניכרים מסידור התפילה ופיוטים וספרות האגדה והמדרש – נזקקים לתרגום לעברית. במשנה מוצאים מעט מאד מילים וצירופי ביטויים בארמית. "תרגום אונקלוס" של חמשת חומשי תורה לארמית, שמניחים כי נעשה בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2 (ונערך סופית בבבל) נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של יהודי אזור מספוטמיה, והיה בהדרגה מקובל על כל תפוצות ישראל. כך גם תרגום יונתן, המכונה בשם "תרגום ירושלמי", שגם הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל. אין יודעים מי היה יונתן זה, אך ידוע שיונתן בן עוזיאל, תנא בגליל, תרגם זמן קצר לפני חורבן בית שני את ספרי הנביאים לארמית. ב"ילקוט שמעוני" ישנו שימוש בארמית אך לא ידועה זהות מחברו וזמן חיבורו. מניחים שנכתב בין המאה ה14-11 בפרנקפורט שבגרמניה ומביא לקט מדרשים קדומים הלקוטים בעיקר מהתלמוד הירושלמי והבבלי.

מתוך דף התלמוד הבבלי (צילום: אדם אקרמן)

מילדותו נחשף הקורא בהגדת פסח למילים "הא לחמא עניא", "כל דיכפין ייתי ויכול", "השתא הכא", "לשנה הבאה בארעה דישראל", "השתה עבדי", "לשנה הבאה בני חורין", ולשיר "חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזים" – ונזקק לאלתור ולמאמץ להבין את הארמית. שהיתה לשפת קודש שניה. כל המחזיק בידיו סידור תפילה, או הקורא קדיש, או מנסה להבין את הכתובה או מתפעל מתפילת כל נדרי – ממלמל את מלות השפה הארמית, אשר מובנת רק למיעוט ושומע אותה כאוסף הברות לא מובנות.
במידה והארמית תוכר על ידי משרד החינוך ויוזרמו משאבים לקידום אקדמי שלה ויפתחו יצירות פיוט, שירה וספרות וכל יתר אוצרותיה – הבנת הטקסטים בשפה זו, הנמצאים במקום בולט במעגלי השנה והחיים היהודים, יהיו רהוטים ומובנים יותר לכל שומע ולכל קורא. הארמית לא תהיה רק נחלת לומדי גמרא, חוקרים או עורכי דין (שרבים מהמושגים בתחום עיסוקם לקוחים מארמית – וכך גם בתחום הרפואה).

דגלי אשור וישראל (צילום: באדיבות ד"ר יעקב מעוז)

אבל לסיפור הזה ישנו גם צד שני, ישנם גם את אלה המבקרים את ניסיון השרשת הארמית, ונראה כי הביקורת על השפעתה הרבה של הארמית והחשש שהעברית תפגע מכך – לא תפסק. בשנת 200 לספירה ניסה ר' יהודה הנשיא, שערך את המשנה בלשון העברית, להילחם בחדירת הארמית, וכך אמר: "בארץ ישראל לשון סורסי (ארמית) למה? או לשון הקודש או יוונית".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

לאור זאת ניתן להבין את מיעוט הארמית במשנה בהשוואה לשימושה בתלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי שנחתם בשנת 500 לספירה, כתוב בלילה ארמית-בבלית. הוא תפש מקום נכבד לא רק כשפה ספרותית, אלא כלשון דיבור בחיי היום יום. התלמוד הביא לכך שיהודים משך דורות ארוכים ילמדו את השפה הארמית לצד העברית. עליית השפה הערבית עם כיבוש של כל אזור הסהר הפורה, על ידי הערבים במאה ה-7 (הכולל כיום את ישראל, ירדן, לבנון, קפריסין, עירק, סוריה, דרום מזרח תורכיה ומצרים) – הביא להתאסלמות ולשימוש נרחב בשפה זו (אף היא לשון שמית) ולדחיקת הארמית.

מפת אזור אשור (צילום: באדיבות ד"ר יעקב מעוז)

עצם המאמץ של עמותת לישנא – בין אם תזכה במאבקה להכרה כשפה יהודית – ובין אם היוזמה תידחה – מעורר כבר עניין בציבור הישראלי. הרצון להחיות את הארמית, פרושו חזרה לידיעת המקורות התרבותיים של העם היהודי והבנתם. קיים רצון להכיר את היצירה הרוחנית שנכתבה בארמית, ולהשתמש במדויק יותר בניבים ובפתגמים הרבים שחדרו לעברית. התערוכה המוצגת מאז 2015, במוזיאון ארצות המקרא "על נהרות בבל" – המציגה את ארכיון התעודות של "עיר יהודה" – הוסיפה העשרה רבה על חייהם של גולי בבל. האזור התחום בין נהרות פרת וחידקל – אליו הוגלו תחילה עשרת השבטים של ממלכת ישראל הקדומה (בשנת 622 לפנה"ס) על ידי אשור –ולאחר מכן יהודי ממלכת יהודה – הוא גם ערש התרבות של אבות האומה. יהודי ארץ אשור שעלו לישראל בשנים הראשונות למינה, מארצות כמו: איראן, אזרבייג'ן, עירק, סוריה וטורקיה – שימרו בחלקם את הארמית בצורתה המדוברת. ברם, קשיי ההקלטות בהגיעם ארצה, בה העברית היתה ללשון החיבור, והתרבות הקובעת היתה בעלת דפוס אשכנזי, גרמה להם שלא להיות גאים בנכס התרבותי שהביאו עמם. הוספת הארמית שהיא חלק מהותי מהזהות היהודית – יכולה להביא להעשרת הקשת של התרבות העברית המורכבת מגוונים רבים. כך תינתן גם יתר משמעות לנבואתו של הנביא ישעיהו: "ובאו האובדים בארץ אשור… והשתחוו ליהוה בהר הקודש ירושלים" (כז:יג).