הפינה ההיסטורית: 100 שנה לשכונת רחביה

שכונת רחביה מציינת השנה 100 להיווסדה, ולמרות תהליך מתמיד של הזדקנות האוכלוסייה ופגיעה במבנים שהיו מסמלי השכונה – ממשיכה רחביה להיות אחת השכונות היוקרתיות בעיר.

איכותה הבסיסית של רחביה, שהוקמה בשנת 1922 כשכונת גנים עם חידושים ארכיטקטוניים, והמרקם החברתי-כלכלי הגבוה של אוכלוסייתה נשמרת גם כיום, בשנת ה-100 להיווסדה. אולם משנות ה-60 של המאה ה-20 – כאשר הכבישים הפנימיים (רחובות עזה ורמב"ן) היו לעורקים עירוניים, התושבים 'הייקים' ממרכז אירופה הפכו למיעוט, דירות מגורים הוסבו למשרדים ובתים בעלי ערך היסטורי נהרסו – הולכת השכונה ומתנתקת מהנכסים ההיסטוריים שהקנו לה דימוי אליטיסטי בתולדות ירושלים המודרנית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

המייל האדום של "כל העיר" [email protected]

תופעה מעניינת בתולדות רחביה, שהיתה למעוז הבורגנות הירושלמית, היא שבוניה הראשונים היו אנשי גדוד העבודה, פועלים-מהפכניים שדגלו בפשטות, חיי קומונה ועבודה עברית. הם בנו את הבתים הראשונים והתגוררו, תוך עבודת כפיים קשה של סיתות אבנים, באהלים ובצריפים. פשטות זו אומצה על ידי רחל ינאית, שהקימה בשנת הייסוד לשכונה ב-1922 –משתלה (שכונתה "משק הפועלות") על מנת להכשיר את בנות ישראל לעבודת חקלאות (כיום נקרא המקום בית החלוצות ברח' אבן גבירול 14 – ובמבנה ממוקמת ספריית יד בן צבי). ינאית, ביחד עם בעלה יצחק בן צבי, העדיפו לאחר קום המדינה להתגורר בצריף גם לאחר שהיו לזוג נשיאותי. הצריף היה למקום קבלת אורחים. ברם, אופייה של השכונה נקבע לא על ידי הפועלים החלוצים – אלא על ידי משפחות ספרדיות אמידות שהיו מהמתיישבים הראשונים ברחביה, ביניהן משפחות אלישר, ברוך, ולירו, רפאל מולכו וקוקיה.

בית לוי אשכול (צילום: באדיבות החברה להגנת הטבע)

את אופייה הבורגני-אינטלקטואלי הייחודי של רחביה קבעו ה'ייקים', שהחלו להתיישב בשכונה משנת 1933. הם חוללו שינוי כביר במקום. השפה הגרמנית החלה להישמע ברחובותיה, בתים נבנו בסגנון הבינלאומי שרווח במרכז אירופה, ועיצוב הפנים בדירותיהם הזכיר את בתיהם באירופה. הוא התאפיין בפסנתרים, שידות כהות עם כלי פורצלן, ארונות ספרים, כורסאות וספות כבדות, נברשות בדולח ותמונות שמן על הקירות. ה'ייקים' בלטו בלבושם האירופאי – חליפות, עניבות ומגבעות לראשם. בשכונה קמו בתי קפה שהיו למרכזי בילוי ותרבות כמו "חרמון" ו"רחביה", עם נגינת תזמורת, פינות משחקי שחמט וישבו בהם פרופסורים, סופרים ומשוררים, לצד פקידים בכירים ועיתונאים. בשכונה קמו מסעדות, בתי הארחה ונפתח גם מגרש טניס. כאשר התקיים מפקד תושבי רחביה ב-1936, המקצוע הנפוץ ביותר היו הפקידים, שרבים מהם עבדו במוסדות הציוניים: קק"ל, הסוכנות היהודית וקרן היסוד. קבוצת בעלי העסקים היתה השנייה בגודלה, והקבוצה השלישית היתה של בעלי המקצועות החופשיים – רופאים, אדריכלים, מהנדסים – אלו קבעו את דמוי השכונה, למרות שהיוו רק 23 אחוז מכלל כוח העבודה בשכונה. בלט בהם מספר הרופאים, ובשל רבוי הרופאים "הייקים", חלקם נאלץ לא לעבוד במקצועם – והם פתחו חנויות מזון ובתי קפה בשכונה.

מבט על רחוב רמב"ן (צילום: אדם אקרמן)

שכונת רחביה המקורית (המשתרעת בין הרחובות רמב"ן בדרום, הקרן הקיימת בצפון, המלך ג'ורג' במזרח ודיסקין במערב) תוכננה על-ידי האדריכל המפורסם ריכרד קאופמן, שעלה מגרמניה ב-1920. השכונה אופיינה בווילות חד-קומתיות בסגנון הבינלאומי, ובמראה "כפרי" בזכות שפע העצים והירק. היא אופיינה ברשת סימטרית של דרכים, בהפרדה ברורה בין התחום הפרטי לציבורי, בוועד סמכותי וחזק של הדיירים, בחשמל שהיה בבתים ובאוטובוס קטן פרטי (שנכנסו בו עד 15 איש). אך בעיקר בלטה האוכלוסייה המכובדת שהגיעה מגרמניה, מצ'כוסלובקיה ומאוסטריה – רובם רופאים, רוקחים, מהנדסים, מרצים, פיסיקאים, כימאים, עורכי דין, סופרים ומוסיקאים. שמות תושבים כמו גרשום שלום, ארנסט סימון, הוגו ברגמן, ארתור רופין, מנחם אוסישקין, גד פרומקין, אליעזר סוקניק (אביו של יגאל ידין). דניאל אוסטר (שהיה לראש העיר) – העניקו דימוי "בורגני-אינטלקטואלי" לרחביה. בעלי ממון כמו עו"ד דב יוסף (שר הקיצוב לעתיד) או זלמן שוקן (מו"ל ומייסד עיתון הארץ), שכרו לעצמם אדריכלים שבנו וילות מסוגננות ומפוארות.

בית חבצלת (צילום: אדם אקרמן)

על אף הקמתן של רחביה ב' (בין רחוב רמב"ן בצפון, לרחוב מטודלה בדרום) כמעונות עובדים, עבור פקידי הסוכנות וההסתדרות ואחר כך רחביה ג' (בין מטודלה לעזה) ורחביה ד' (אזור התיבונים ובן לברט) – אזורים עממיים ו"פועליים" יותר – נשארה רחביה שנים רבות שכונת אצולה. מבנים ציבוריים בעלי משמעות לאומית כמו הגימנסיה העברית, קק"ל, קרן היסוד, הסוכנות, וילה ומכון שוקן – זאת בצד מבנים מונומנטליים שתחמו את השכונה (מנזר רטיסבון, קולג' טרה-סנטה, בית הכנסת ישורון, טחנת הרוח שהתגורר בה האדריכל אריך מנדלסון) – השאירו אותה שמורה "בורגנית".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

להכרת רחביה רצוי לסייר בין הבתים היחודיים ברחוב רמב"ן. כדאי להתחיל בתחנת הרוח המפורסמת מ-1875 ששופצה (רמב"ן 8). הבית הראשון שנבנה ברחביה – שבנייתו הושלמה ב-1924, היה בית אליעזר ותלמה ילין. אליעזר ילין היה אדריכל ובנו של המשכיל הידוע דוד ילין – והוא יחד עם שותפו וילהלם הקר – היו ממעצבי שכונת רחביה ומתכנני רחביה ב' וג'. הם תיכננו כ-20 מהבתים הבולטים בשכונה, כמו בית השופט גד פרומקין, בית רופין, ובית דניאל אוסטר. תלמה ילין היתה צ'לנית מוכשרת, שהקימה את האגודה הירושלמית למוסיקה, ובין מקימי הקונסרבטוריון למוזיקה בירושלים. בית משפחת ילין השמור היטב עד היום – היה למקום מפגש לאורחים רבי מעלה ולמוסיקאים ידועים מרחבי העולם. בית נוסף בולט, הנמצא ברחוב רמב"ן 32, הוא בית "מחנים" של המנהיג הציוני וראש קק"ל – מנחם אוסישקין. הבית הייחודי תוכנן ב-1931 לפי תוכניתו של ריכרד קאופמן. ברחוב רמב"ן 30 התגורר ארתור רופין "הייקה" המוכשר, שהיה כלכלן ומשפטן וייסד את חברת הכשרת היישוב. הוא הקים את ביתו ב-1924, שהיה למקום מפגש למנהיגי היישוב. ברחוב רמב"ן 26 נמצא ביתו של גד פרומקין, שהוקם גם הוא ב-1924 – הקרוי "חבצלת". פרומקין שהיה שופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט, היה בנו של ישראל דב פרומקין עורך העיתון "חבצלת", משך למעלה מ-40 שנה. ברחוב רמב"ן 21 עומד בנק לאומי, לשעבר ביתו של ד"ר פאול בונם, רופא נשים ידוע. הבית שנבנה ב-1935, שאינו מצופה באבן – מהווה אחת הדוגמאות החשובות של הסגנון הבינלאומי (הידוע גם בשם באוהאס, שהתפתח בגרמניה (תל אביב המכונה גם "העיר הלבנה" – נחשבת לאתר מורשת עולמית לסגנון זה).

בית מנחם אוסישקין (צילום: אדם אקרמן)

רחביה מונה כיום כ-7,000 נפש ונמצאת בתהליך זוחל של שינוי. מבנים רבים בשכונה רשומים בכרטסת השימור של העירייה, אך למרות זאת נפרדת השכונה באיטיות מסגנונה הייחודי. אוכלוסייה דתית מבוססת וברוכת ילדים חודרת לשכונה – ובשבת גן המשחקים על שם משפחת ילין – הופך למפגש למשפחות שומרות שבת. תוספות הבנייה, פתיחת משרדים פרטיים רבים וגינות עליהן נבנות חנויות – משאירות את השכונה יותר ויותר רק עם הדימוי והזיכרונות ההיסטוריים. 'הייקים' הולכים ופוחתים ובניינים ומוסדות וותיקים נסגרים. הגורם היחיד שאינו משתנה היא הקרקע, שנשארת משטחי הנדל"ן היקרים בעיר. דירות רבות מושכרות לסטודנטים או לזוגות צעירים המעניקים לה אופי תוסס ומעודדים פתיחת מסעדות ובתי קפה הפתוחים עד חצות. האוכלוסייה החדשה, רחוקה מהתרבות שרווחה בשכונה בעבר, ובוחרת להשתכן בה בשל היותה אזור נוח למגורים וקרוב למרכז העיר.