יעקב בנטוב, בנו של מאיר, בטקס קריאת תחנת החשמל על שם אביו (צילום: מוטי חזקיה)
יעקב בנטוב, בנו של מאיר, בטקס קריאת תחנת החשמל על שם אביו (צילום: מוטי חזקיה)

הפינה ההיסטורית: סיפורו הטראגי של הקצין שלא בגד והוצא להורג בשנת 1948

בסוף יוני, 74 שנים לאחר הוצאתו להורג, הונצח שמו של סרן מאיר טובינסקי, מי שכונה דרייפוס הישראלי

פורסם בתאריך: 20.8.22 19:51

מועצת העיר ירושלים אישרה ב-30 ביוני, קריאת רחוב על שמו של סרן מאיר טובינסקי. יום קודם לכן ב-29 ביוני, חברת החשמל הירושלמית, החליטה בטכס מיוחד שנערך בתחנת הכח הראשונה ההיסטורית – על דרך בית לחם בשכונת בקעה – להסב שמה גם על שם טובינסקי. כך הונצח שמו של טובינסקי בעיר, בדיוק במלאות 74 שנה להוצאתו להורג, ב-30 ביוני 1948, בידי בית דין שדה  צבאי מאולתר.

טובינסקי היה בן 44  במותו, ודמות מוערכת בירושלים של ארגון ההגנה. בתחילת 1948 הוא מונה על ידי האלוף דוד שלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לאחראי על מחנה שנלר (בו רוכזה האספקה שהגיעה בשיירות מהשפלה). עם ההכרזה על הקמת המדינה, מונה טובינסקי למפקד שדה התעופה בעמק המצלבה, שהוכשר למטוסים קלים. בו זמנית, בהיותו מהנדס בכיר, הוא עבד כמנהל הצרכנים בחברת החשמל הירושלמית – שנוהלה בידי הבריטים. טובינסקי התבקש על ידי מנהל התחנה ג'ון בריינט, להעביר לו את רשימת האתרים האסטרטגים בעיר, כדי שיוכל לספק להם חשמל גם במקרי חרום של הפסקת בפעילות הרשת. הייתה זו רשימה מוכנה שכונתה "רשת חרום". ב-16 ביוני הוא הגיש רשימה זו – ולימים התברר שהייתה חפיפה בין כתובות צרכנים אלו – מפעלי נשק שהפגיזו הירדנים. אחד מחבריו לעבודה שהתקנא בהצלחתו של טובינסקי – החליט להלשין עליו לבנימין ג'יבלי – שהיה אז ראש שרותי הידיעות של  המודיעין (ש"י) בירושלים. ג'יבלי שהשתכנע ללא ראיות וללא חקירה – שעלו על עקבותיו של בוגד – העביר המלצתו למעצר החשוד לאיסר בארי, ראש הש"י הארצי. בארי גם הוא מהר לפסוק שנתפס מרגל ויש לחסלו. שניהם לא בדקו את העובדה, שהפגזות על אתרים אסטרטגיים בירושלים, החלו ב-14 במאי ונפסקו ב-11 ביוני, כלומר שבוע לפני שטובינסקי העביר כביכול "רשימה סודית", של צרכנים מועדפים למנהלו. בנוסף לכך, לא הייתה בידי ג'יבלי הרשימה של צרכני "רשת חרום" שהועברה לבריינט – והוא שיחזר רשימה כזו והעבירה לאיסר בארי.


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון


ב-30 ביוני 1948 נסע טובינסקי לתל אביב, לטפל באישור להקמת שדה תעופה נוסף בירושלים (סמוך לגבעת שאול – לאורך רחוב כנפי נשרים של ימינו). בגמר המפגש הוא נגש לשוק הכרמל לרכישת מצרכים לביתו – ואז בטענת שווא הוכנס על ידי שליח של איסר בארי למכונית שהסיעה אותו ל"בית הקשתות", בכפר הערבי החרב בית ג'יז (הסמוך לקיבוץ הראל). איסר בארי שמינה עצמו לתובע ושלושת "השופטים" בנימין ג'יבלי, אברהם קדרון ודוד קרון – כולם אנשי מודיעין, חקרו את טובינסקי והוציאו ממנו הודעה שהעביר כביכול מסמך "סודי" לבריטים. תוך זמן קצר ובחופזה – העמידו אותו מול כיתת יורים, שהוכנה מראש. החיילים קיבלו פקודה לירות בו, ועם מותו קברו אותו ליד גדר מטע קרוב. כך, ללא עורך דין, ללא סנגור וללא אפשרות ערעור – בוצע פסק הדין – תוך פחות מארבע שעות מרגע מעצרו. מפקדו בירושלים, דוד שאלתיאל, לא עודכן בדבר מעצרו והחשד נגדו – ומרשעיו בצעו את הריגתו – בטרם תהיה אפשרות כלשהיא לקיום משפט צדק.


מאיר טובינסקי במדים (צילום: מתוך ויקיפדיה)

מאיר טובינסקי במדים (צילום: מתוך ויקיפדיה)


רעייתו של טובינסקי לנה ובנו היחיד יעקב בנטוב (שהיה בן 11 במות אביו), הופתעו שאביהם לא חזר לביתו. לנה שעבדה כאחות בהדסה, הצליחה רק כעבור מספר שבועות לברר מה עלה בגורל בעלה. במכתב מרגש שכתבה לדוד בן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, היא ביקשה לדעת את נסיבות הריגתו. בן גוריון הורה לחקור את הפרשה ביסודיות, והמשימה הוטלה על הפרקליט הצבאי הראשי אהרון חוטר ישי. החקירה שערכה כחצי שנה – מסקנותיה היו חד משמעיות: הוצאתו להורג של טובינסקי הייתה משגה טרגי ופזיז – וכי יש לטהר את שמו. בן גוריון הנסער הזמין את לנה ובנה ללשכתו – והתנצל מעומק ליבו בפניהם. שרידי גופתו של טובינסקי הוצאו מהמקום בו נקבר, דרגותיו הוחזרו לו והוא נטמן בטכס צבאי בחלקת נופלי תש"ח בהר הרצל. על הקבר נכתב "נהרג בשגגה". לנה רעייתו הייתה סמל ומופת לרדיפה עיקשת של צדק לאמת – וגיבורת השיר המצמרר, שכתב נתן אלתרמן עליה ב"טור השבועי",  תחת הכותרת "אשת הבוגד". הצער ועוגמת הנפש שנגרמו לה, פגעו בבריאותה והיא נפטרה בגיל 49.

הבן יעקב בנטוב, סיים את גימנסיה רחביה (1955) – וככל שבגר, גילה פרטים נוספים על העלילה שנרקמה סביב אביו. הוא שירת בחיל ההנדסה בכל מלחמות ישראל ובמקצועו היה הנדסאי. משך כל שנותיו, הוא לוחם להחזרת תודעת הציבור, ומעורר את הפרשה האפלה. עד היום, יעקב מרבה להופיע בהרצאות בהן הוא מאיר את דמות אביו. הוא מספר על אביו שסיכן את חייו לא פעם במשימות ה"הגנה", בתום מלחמת העולם השנייה, ועסק גם בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי ובפעולות חשובות בהן השתתף בלבנון ובסוריה.


קטע מתוך לוח ההנצחה בבית הקשתות (צילום: זאב זמיר)

קטע מתוך לוח ההנצחה בבית הקשתות (צילום: זאב זמיר)


טיהור שמו של טובינסקי והנצחתו, הם תוצר של חרטה ונקיפת מצפון, על הריגת קצין ישראלי באשמת בגידה. התברר שמאיר טובינסקי היה נאמן לערכי המדינה עד לנשמתו האחרונה. חרף הבטחתו של דוד בן גוריון לאלמנתו כי מרשעיו ישפטו, הם יצאו נקיים מהפרשה והתקדמותם הציבורית לא נעצרה. בנימין ג'יבלי היה לראש אמ"ן, דוד קרון הקיבוצניק מכפר מנחם – המשיך למלא שליחויות מודיעיניות למען המדינה ואברהם קדרון –שירת כשגריר במספר מדינות – עד שהתמנה למנכ"ל  משרד החוץ. היחיד שנשפט ויצא אשם, היה איסר בארי והוטל עליו כנס כספי סימלי ומעצר של יממה – אך בקשתו לחנינה שהועברה על ידי הרמטכ"ל לנשיא המדינה – נענתה והעונשים הסמליים בוטלו. נציין כי התנהגותו של בארי כלפי טובינסקי, הייתה יהירה וגסת רוח. כאשר הובל "המרגל" כבול בידיו לעמוד מול כיתת הירי – בארי קרע מבגדו את החגורה שענד לאורך החזה, תלש את דרגותיו וכאשר טובינסקי ביקש להעביר מסר לבנו – הוא זעק עליו " תשתוק – אתה בוגד"! התנהגות זו מזכירה את אשר עוללו לקצין היהודי, אלפרד דרייפוס, ששירת בצבא צרפת. דרייפוס הסרן, שעבד במטה הכללי, הואשם בשנת 1894 – בבגידה ובריגול על לא עוול בכפו – ובהעברת סודות לגרמניה. בטכס פומבי ומבזה נשללה ממנו דרגתו הצבאית, חרבו עוקמה והסובבים הביטו עליו בבוז. אולם, לפחות מרשעיו  לא ירו בו והוא נשלח לכלא באי השדים. בשנת 1906, לאחר חקירה חוזרת התבררה חפותו –שמו טוהר ודרגותיו הוחזרו לו – ואף הועלה לדרגת רב סרן. התברר כי הרשעתו הייתה תוצאה של הלשנה זדונית של קצין צרפתי אנטישמי, שלא אהב את קידומו של יהודי, למטה הכללי של צבא צרפת.


לבנת הזיכרון בהיכל בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)

לבנת הזיכרון בהיכל בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)


מאיר טובינסקי הונצח גם בהיכל הגבורה בהר הרצל – והלבנה הנושאת את שמו, נדלקת לזכרו ביום מותו. בשנת 2016, הוסר הלוט מעל שלט הנצחה על קיר "בית הקשתות", שבסמוך אליו, נורה ונפל מתבוסס בדמו, לעיניהם מלאות הסיפוק של שוביו וגוזרי דינו. אלו לא הביעו מעולם חרטה – ולא יזמו פגישה עם בנו. בשיחתו עם המחבר, הביע יעקב בנטוב, סיפוק מזה שזכרו של אביו לא נשכח, אך אמר: "ההנצחה חשובה – אך זה לא תיקון העוול… ומה שנעשה לא ניתן לתיקון".

•הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים


מחפשים דירת 4 חדרים בצפון העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר