הפינה ההיסטורית: הרופאה האגדתית הלנה כגן – מדמויות המופת של ירושלים

ד"ר הלנה כגן (1978-1889), חלוצת רפואת הילדים בירושלים – היתה האישה הראשונה שזכתה בתואר "יקיר ירושלים" (ב-1958) ובהמשך גם קיבלה את אות הכבוד של פרס ישראל (ב-1975). משך 62 שנה – משנת 1916 ועד מותה – היא התגוררה בבית מרווח בן שתי קומות, ברחוב הנביאים 64.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

כגן נולדה בטשקנט באוזבקיסטאן, סיימה את לימודיה הרפואיים בהצטיינות בברן שבשווייץ – כולל שלוש שנות התמחות ברפואת ילדים. היא דחתה משרה נכבדה לעסוק במחקר רפואי בשוויץ, והחליטה למלא את בקשת אביה בהיותו על ערש דווי: לעלות לארץ עם אמה. הן הגיעו לנמל יפו במאי 1914, ולאחר שהתברר לכגן, שבכל ירושלים יש רק רופאים יהודים בודדים, היא החליטה להשתקע בעיר ולעסוק ברפואת ילדים. לתדהמתה, כאשר בקשה להוציא רישיון רפואה, הודיעו לה השלטונות התורכיים כי קיים איסור שאשה תעסוק במקצוע הרפואה בתחומי האימפריה העות'מנית. למזלה פרצה מלחמת העולם הראשונה והצורך הדחוף ברופאים גרם למנהל בית החולים הממשלתי הטורקי בעיר להזמינה בדחיפות על תקן "אחות בכירה", לטפל בחולים, ובעיקר בילדים.

הלנה כגן (צילום: Orenkagan, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons)

ירושלים של שנות מלחמת העולם הראשונה היתה עיר ענייה ומוזנחת, שסבלה ממחלות מידבקות ומתנאים סניטרים ירודים ביותר. ילדים רעבים וחולים הסתובבו בחוצות העיר, כשאבותיהם הוגלו על ידי השלטונות הטורקים או גויסו, והאימהות נאלצו לעבוד בעבודות דחק, על מנת להשיג מזון דל. כגן לא הסתפקה במשרתה בבית החולים הממשלתי, אלא פתחה בביתו של רופא העיניים אברהם טיכו (שהוגלה לדמשק ב-1916) – בית חולים יהודי ראשון לילדים. ד"ר טיכו ייפה את כוחה להשתמש בבניין ובציוד של מרפאת העיניים שבבעלותו, על מנת לטפל בילדים מוכי הרעב והמחלות. ד"ר כגן השיגה מיטות ומזרנים, ריהוט, וכלי מטבח. בנוסף היא פתחה בחצר מרפאת חוץ – ואף יצאה לביקורי בית. בית החולים במרפאת טיכו פעל עד יוני 1919. אז נפתח בית החולים "רוטשילד-הדסה" – וכל הציוד שאספה עבר לקומתו העליונה. כגן היתה לראש מחלקת הילדים בביה"ח הזה לשנים ארוכות – ובשנת 1936 הקימה גם מחלקת ילדים בבית החולים "ביקור חולים" וניהלה גם אותה עד שנת 1975.

בשנותיה הראשונות בירושלים. בין השנים 1918-1916, היא לא הצליחה להתפרנס בכבוד ממקצועה ונאלצה לעבוד בסתר בעבודות ניקיון ואפילו בצחצוח נעלים עבור הקצונה הטורקית. הציבור החרדי ("הישוב הישן") התנכל לה והתקשה לקבל את העובדה כי אישה צעירה וחילונית תטפל בילדיהם. קרנה עלתה בעיניהם, רק לאחר שהצליחה לרפא ילד חרדי בן שש, שכל התפילות והסגולות לא עזרו וסיכוייו להחלים אפסו. הילד הובא לביתה בחשכת הלילה על ידי אמו ומספר חברותיה. ד"ר כגן לא משה מעל מיטתו עד שהבריא, בעזרת תרופות שנתנה לו, מדלקת ריאות קשה בה לקה. שמו של הילד היה עמרם בלוי, שלימים הפך למנהיג "נטורי קרתא", הפלג הקיצוני ביותר בשכונת מאה שערים.

השלט בכניסה לבית הלנה כגן (צילום: אדם אקרמן)

בסוף מלחמת העולם רכשה ד"ר כגן את הבית ברחוב הנביאים 64, שהוקם ב-1869 על ידי הצייר הבריטי הולמן האנט. הוא היה צייר מפורסם מאנגליה, אשר הגיע לארץ במטרה לצייר את נופי ירושלים ונושאים תנכ"יים – ובהיותו נוצרי – שם דגש על סצנות הקשורות בסיפורי ישו בברית החדשה. האנט רכש שטח של כ-3 דונם ובנה את הבית המפואר, נטע סביבו גן עצי פרי והקיף אותו בחומת אבן. ההוא נפטר ב-1910 והטורקים השתלטו על הבית והפכו אותו לקסרקטין לחיילים. בחוזרה לבית בתום המלחמה, שיפצה אותו ד"ר כגן, מהנזקים החמורים שהסבו לו החיילים. היא פתחה בקומת הקרקע את מרפאתה.

שער הכניסה לבית הלנה כגן ברחוב הנביאים (צילום: אדם אקרמן)

ד"ר כגן הייתה גם מוזיקאית מוכשרת והתחתנה ב-1936 עם הכנר המחונן אמיל (עמנואל) האוזר (יליד הונגריה). עם עלייתו ארצה ייסד האוזר ב-1933 את הקונסרבטוריון הראשון הארץ-ישראלי למוזיקה בירושלים (לימים האקדמיה למוסיקה ולמחול). הוא הקים גם את רביעית ירושלים ("רביעית האוזר"), וארגן עם הלנה, קונצרטים קאמריים בביתם. ד"ר כגן הפכה את ביתה למקום מפגש לכל ראשי היישוב היהודי דאז ולנציגי הממשל הבריטי. מוזיקאים רבים הוזמנו לביתם, במטרה לקדם את המוכשרים שבהם. מעמדה וקשריה של כגן אפשרו לה לפנות לנציב העליון ארתור ווקופ, והוא נענה לה והעניק להאוזר 70 סרטיפיקטים פתוחים. זאת על מנת להעלות ארצה ולהציל מציפורני הנאצים, מוזיקאים מוכשרים שתרמו רבות להעלאת רמת התרבות המוזיקאלית בארץ.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ד"ר הלנה כגן היתה לאשה הראשונה בארץ שעסקה ברפואת ילדים – וטפלה בדורות של ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים. היא הקימה את התחנה הראשונה לאם ולילד והתנדבה לעבוד בבית תינוקות ערבי בעיר העתיקה. בזמן מלחמת העצמאות ניהלה את שרותי הרפואה והתברואה בעיר. ביתה ניזוק בהפגזות הירדנים, אך היא התעלמה מסכנות אישיות ומדי לילה, תחת מטר הפגזות צעדה ברחובות הנטושים להגיש עזרה רפואית. היא הכשירה אחיות ואפילו שימשה כמיילדת – וזאת כדי להציל חיי כל תינוק. לאחר קום המדינה הנהלת ויצ"ו, נענתה לדרישתה להקים "מרכז לילד ולנוער" בשכונת קטמון ט'. בזכותה הוקם מרכז ויצ"ו בשכונת בית הכרם, לסיוע לנשים הרות מעוטות יכולת – וללמדן גם כיצד לטפל בילדים. ד"ר כגן לא הסתפקה בכישרונותיה בתחום הרפואה – אלא נרתמה גם לטיפוח רפואה מונעת. בהיותה בת 80 לקחה על עצמה גם את המשימה להכשרת נוער ירושלמי שנשר ממסגרות לימוד לחיי חברה פעילים ותרבותיים, ולמניעת עבריינות ואלימות. היא המשיכה להיות מייעצת במחלקות לילדים בבתי החולים עד יום מותה, ואף ניצלה את קשריה לגיוס כספים למענן. ד"ר כגן נהגה לומר: "הילדים הם עתיד האומה – בילדים טמון עתידה של ישראל".

השביל המוליך לבית הלנה כגן (צילום: אדם אקרמן)

למרבה הצער היא ובעלה נפטרו באותה שנה 1978 – וכגן הייתה חשוכת ילדים. בשנתו האחרונה לחייו – הצייר האנט – נסעד על מיטת חוליו על ידי נזירה רוסית. עם מותו הבניין נרשם על שמה של הנזירה והיא העבירה אותו לבעלות הפטריארכיה הרוסית בעיר. לאחר פטירת ד"ר כגן ובעלה, ניהלה הכנסייה הרוסית מאבק משפטי ממושך בתביעה לבעלות על הבניין, וזכתה בו. כיום מתגוררות בבניין נזירות רוסיות והוא סגור למבקרים. רק בשעות היום ניתן להנות מביקור בגן היפה עם עצים ושיחים עבותים – המהווה שטח פתוח – ואין זכויות בנייה בו. במבנה חד קומתי קטן בחצר, המשמש כיום כמחסן – התגוררה בשכירות בשנת 1925, המשוררת רחל. היא עלתה לירושלים בעצת הרופא שלה, שדרש ממנה לעזוב את קיבוץ דגניה ולנסות להבריא באקלים של העיר, ממחלת השחפת בה לקתה. כשנתיים התגוררה בביתן וכתבה בו אחדים משריה. אחד מהם הוא שיר "עץ האגס", המתאר לבלוב עץ שהיה מול חלון חדרה.