הפינה ההיסטורית: קברו המיוחד של ארתור רובינשטיין בסמוך לירושלים

לא רבים יודעים כי ארתור רובינשטיין, הפסנתרן שהרטיט את לבבותיהם של אוהבי המוזיקה הקלאסית ברחבי העולם משך קרוב למאה שנה – קבור בסמוך לירושלים. יתירה מכך, רק מעטים מודעים לעובדה שמתחת למצבת האבן נטמן בכד רק עפרו ולא גופתו. המצבה הצנועה ועליה שמו ותאריכי הולדתו ומותו – נחה מתחת לעץ ענק בפינת מצפור הסמך ליד קנדי, מעל שמורת הטבע חורבת סעדים – ומתחת למושב עמינדב.

על מצפור זה נבנתה אנדרטה העשויה משיש בצורת מקלדת של פסנתר – כאשר הקלידים נראים כפורצים אל נופי הרי ירושלים. היה זה מקום אהוב על רובינשטיין – ויער עמינדב ניטע על ידי בקק"ל בסיוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בנוכחותו של הפסנתרן. עוד בחייו בחר רובינשטיין ברחבה, כמקום קבורתו ואת רצונו זה הביע באזני ידידו הקרוב טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מחפשים דירת 3 חדרים בדרום ירושלים? היכנסו ללוח הנדל"ן של "כל העיר"

ארתור רובינשטיין (1982-1887) נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, לפסנתרן וירטואוז – שקנה לעצמו תהילת עולם. רובינשטיין ניחן בבריאות טובה, מרץ בלתי נדלה וחוש הומור מפותח. כפי שהתוודע בזיכרונותיו – הוא אהב מוזיקה, יין ונשים.

הוא זכה להגיע לגיל מופלג (95), ועד גיל 90 ניגן והופיע בקונצרטים רבים. בגיל זה עזב את אשתו בת ה-69, לטובת אישה צעירה, נאה וכשרונית (בת 33). האישה אנבל (אנה בלה) – סייעה לו בהשלמת כתיבת זיכרונותיו ותמכה בשנתיים האחרונות לחייו, כאשר נחלשה שמיעתו וראייתו. הוא המשיך לנגן להנאתו בחוגים מצומצמים – בעיקר אהב לנגן, יצירות של שופן ומוצרט.

אבן המצבה והפסנתר בקברו של ארתור רובינשטיין (צילום: אדם אקרמן)

ארתור רובינשטיין נולד בעיר לודז' בפולין ומאז ילדותו המוקדמות נחשב לילד פלא. כבר בגיל 4 ידע לנגן והתמצא בסבך מערכת הקלידים, והיה מסוגל לנגן כל יום מנגינה ששמע כשגבו אל הפסנתר. כשרונו התגלה בגיל זה – כאשר הקשיב לנגינת אחותו הגדולה, שהחלה בלחץ ההורים לקבל שעורי פסנתר. הילד המדהים להפתעת המורה של אחותו – הצליח לבצע את היצירות שהיא תרגלה – טוב יותר ממנה וזאת רק מתוך שמיעה וזיכרון. בגיל 7 ארתור ביצע לראשונה קונצרט בפני קהל עירו. הוריו לא חסכו בכספים על מנת שילמד אצל גדולי הפסנתרנים של פולין וגרמניה. הודות לכישרונותיו ולשקדנותו, כבר בגיל 13 הופיע כסולן עם התזמורת הסימפונית בברלין.

ארתור רובינשטיין (צילום: Wim van Rossem for Anefo, via Wikimedia)

פולין לא שכחה את הפסנתרן שהביא לה כבוד, ובכיכר מרכזית בלודז' הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה פסל מרשים מברונזה, עם דמותו של ארתור רובינשטיין יושב על ספסל ומנגן על פסנתר.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ארתור רובינשטיין היה קשור לירושלים ורחש לה אהבה עזה. הוא תרם לפעילות המוזיקלית במשכנות שאננים, טיפח פסנתרנים ישראלים צעירים והופיע גם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כל הופעותיו בארץ עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית – תרם רובינשטיין תרם ללא תמורה. התחרות הבינלאומית על שמו הביאה פרסום רב למדינת ישראל, ופסנתרנים צעירים, מהמוכשרים בעולם, נמשכים להשתתף בה עד היום. הוא אהב לטייל בירושלים וחיבב במיוחד את שכונת ימין משה. לכבוד ביקורו הממושך בארץ לאחר מלחמת יום כיפור, בו העביר שעורי מאסטר רבים במרכז למוזיקה בירושלים, הקים לכבודו טדי קולק את "ספסל ארתור", שניצב מעל למשכנות שאננים – מול הנוף של חומות העיר העתיקה.

השלט המכוון לרחבת קברו של ארתור רובינשטיין (צילום: אדם אקרמן)

ברם עם מותו יצר רובינשטיין, שהיה יהודי חם אך אתיאיסט מוחלט, בעיה קשה למדינה – ובעיקר לעיריית ירושלים ולרבנות. זאת כאשר התברר שבצוואתו הורה לשרוף את גופתו – ולפזר את אפרו מעל המצפור בו בחר להיקבר. טדי קולק ומלווים שהגיעו לשדה התעופה, על מנת לקבל ארון קבורה – לתדהמתם הגיע רק אפרו בתוך כד. טדי נרתם למשימה הקשה, לשכנע את הרבנים הראשיים להגשים את הצוואה. הרבנים אף שגילו רצון טוב, לא יכלו להסכים למנהג המנוגד להלכה ולמסורת היהודית. לבסוף הוסכם כי האפר לא יפוזר והכד יקבר ברחבה בגבול יער רובינשטיין.

פסל של ארתור רובינשטיין מנגן בלודז' שבפולין (צילום: Polimerek, via Wikimedia)

הפסל ישראל הדני תכנן את האנדרטה המרשימה ואת "הפסנתר" הבוהק בלבן למרחוק. כדאי גם לרדת לחורבת סעדים, ולראות מלמטה את האנדרטה הבולטת, מבין עצי החורש העבוט. משתתפי התחרות הבינלאומית על שמו של רובינשטיין – פוקדים עם פתיחת האירוע את קברו ונהנים מחוויה מרנינה של נוף ואנדרטת הפסנתר – ומכבדים בנוכחותם את זכרו של העילוי הבלתי נשכח.