הפינה ההיסטורית: סיפורם של לוחמי העיר העתיקה שנפלו בשבי הירדני

ב-28 במאי 1948, לאחר קרבות קשים ועזים, הוכנעו לוחמי הרובע היהודי על ידי הלגיון הירדני. מפקד הלגיון עבדאללה א-תל לקח בשבי 341 שבויים למחנה השבויים אום אל ג'מאל, שבמבואות העיר מפרק בצפון ירדן.

בהסכם הכניעה עליו חתם משה רוסנק, מפקדו האחרון של הרובע היהודי – ושפרטיו סוכמו גם במפגש בין עבדאללה א-תל לבין "מוכתר" הרובע, הרב אברהם מרדכי ויינגרטן – נכתב: "כל הגברים המסוגלים לשאת נשק יילקחו בשבי". עוד נכתב בהסכם: "הנשים, הילדים והפצועים והלוחמות יורשו לעבור לעיר החדשה".

ברם, כאשר לפי הצו שהוציא המפקד הירדני, לכל הגברים להתאסף בכיכר "בתי מחסה", על מנת לאתר את הלוחמים – יצאו מההמון רק כ-50 איש. א-תל וקציניו נדהמו מהמספר המועט של הלוחמים, שעיכבו משך עשר יממות גדוד שלם של הלגיון. הוא החליט למיין מתוך ההמון עוד כ-240 איש, בהם נערים וקשישים, וצרף אליהם עוד כ-50 פצועים (מתוך 100 פצועים ששכבו על רצפת המנזר הארמני, אשר יכלו לקום ולעמוד על רגליהם). בשעות הערב הובלו 341 השבויים למשטרת העיר העתיקה ("הקישלה") – ולמחרת הועמסו על אוטובוסים בדרכם למחנה השבי.

יום השחרור של שבויי העיר העתיקה (צילום ועיבוד: באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן)

שאר האוכלוסייה האזרחית, שמנתה 1,400 נפש, הובלה לשער ציון. בעבר השני המתינו להם חיילים ישראלים ונציגי הצלב האדום. הם הוסעו לעבר שכונת קטמון הערבית, שנכבשה חודש קודם לכן ולבתי בקעה שננטשו. הלגיון פוצץ את המבנים המרכזים ברובע כמו בית החולים "משגה לדך", בתי הכנסת המפוארים "החורבה" ו"תפארת ישראל" וכן את ישיבת "פורת יוסף". טרם הפיצוץ נבזזו מוסדות אלו וכן בתי התושבים הגולים.

ספר התערוכה (צילום: באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן)

באחרונה, במלאות 75 שנה לנפילת הרובע היהודי בידי הלגיון הירדני, נפתחה במוזיאון חצר היישוב הישן, תערוכה השופכת אור רב על תקופת השבי של השבויים שנלקחו למחנה המעצר בעבר הירדן. התערוכה נקראת "בתקווה להתראות בקרוב", והיא כוללת תצוגה מהמכתבים שנשלחו לשבויים מבני משפחותיהם ואלו שהתקבלו מהם, יומנים, אלבומי תמונות, מזוודה עשויה מקופסאות ביסקוויטים, תיק שנתפר מבד של בגד בו הוחבאו עדויות הלוחמים, שתעדו את מהלך השבי וחפצים אישיים רבים – בולט ביניהם כינור שהיה ברשותו של חזן שנפל בשבי – שניגן עליו בזמן החגים להנאת העצורים.

קבוצת הכדורגל של שבויי העיר העתיקה (צילום ועיבוד: באדיבות מוזיאון חצר היישוב הישן)

בדרך לשבי עברו האוטובוסים דרך מחנות פליטים בירדן – זאת על מנת להציגם לראווה ולהבליט את ניצחון הלגיון. מכונית הלווי של השיירה דהרה תמיד להקדים את האוטובוסים ולהקהיל את תושבי הכפרים על מנת שיערכו "פנטזיה" לכבוד המנצחים, שלוותה בגידופים וקללות למנוצחים. בהגיעם אל מחנה הכליאה אום-אל ג'מאל (על שם עיר נבטית נטושה), השבויים הירושלמים הופגשו עם עוד 320 שבויי גוש עציון (מתוכם 83 נשים ו 40 פצועים). בנוסף נוספו למחנה-השבי: 25 חברי קיבוץ גזר, 10 מהקרב בארמון הנציב, 40 עובדי חברת החשמל בנהריים, 9 ניצולי קרבות לטרון ו-5 עובדי חברת האשלג. יחד הגיע מספרם של השבויים ל-750. הם רוכזו בשטח מדברי מוקף בגדר תיל כפולה, עמדות שמירה מוגבהות, שבכל אחת מהן זקיף בכפייה אדומה ליד מקלע "ברן". במחנה השבויים הוקמו 72 אוהלים, מסודרים בשמונה טורים ובתווך היה מעבר למסדרים. הנשים השבויות התגוררו בקבוצת אוהלים נפרדת. ביניהן היו שתי חובשות שהתנדבו ללוות את הפצועים לשבי, ותרומתן היתה רבה להרמת המורל של המחנה. מחוץ למחנה, ב-6 אוהלים התגוררו השומרים ומפקדם. יחסם כלפי השבויים היה סביר, ואף נהגו להנות משרותיו של הרופא היהודי השבוי.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

החודש הראשון של הסתגלות למעצר היתה קשה לכולם. השבויים הרגישו מנותקים בלב המדבר, נתונים להלם השבי ומלאי דאגות באשר למצב בארץ ומשפחותיהם. ההרגשה השתפרה כאשר מכונית עם דגל הצלב האדום הביאה צרור גדול של מכתבים ואחריה הגיעה שיירת משאיות עמוסה במזון, ציוד רפואי וחבילות פרטיות. בתוך החבילות הוגנבו מכתבים שלא עברו צנזורה וספרים לקריאה. למחנה נבחרה הנהלה עם נציגים מכל "הגופים" ששהו במקום, ומונתה משטרה פנימית לשמירת הסדר והמשמעת. היא דאגה שכולם יישמעו למפקדים, וימנעו בכך צורך בהתערבות חיילי הלגיון. הוקמה ועדת תרבות פעלתנית, שערכה אירועים בימי חג, ארגנה תערוכות מיצירות השבויים ואף הוציאה לאור ביטאון פנימי בשם "תיל". הרצאות רבות התקיימו בשעות ערב ונוצרו חוגים ללימוד היסטוריה, מתמטיקה, כלכלה, חשמל, שרטוט ובוטניקה. הוקמה ספריה והיו שעורים ללימוד אנגלית וערבית. חלוקת החבילות האישיות, נעשתה בפיקוח ההנהגה שנבחרה למחנה תוך ארגון מופתי. ההתרגשות הייתה רבה למראה מוצרים שהתקבלו ותוצרת ישראל רשומה עליהם. בין החבילות התגלו לעיתים עיתונים עבריים, שהועברו בהיחבא, והביאו את חיי המדינה לנגד עיני השבויים באופן מוחשי יותר. הזמן הפנוי והמרץ הטמון בשבויים הצעירים יותר – הופנה לעיסוק בספורט – ובראשם הכדורגל.

קבוצת האסירים הראשונה ששוחררה מהשבי (צילום ועיבוד: באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן)

מצבם של השבויים בשבי הירדני, נחשב לטוב לאין ערוך בהשוואה לשבויים בסוריה ובמצרים. יחס הירדנים כלפיהם נחשב להוגן, ביקורי הצלב האדום התקיימו כסדרם, והמחנה נהנה ממעין אוטונומיה פנימית. נקודת השפל היתה כאשר יום אחד נפלט כדור מרובהו של שומר, ופגע בראשו של חבר קיבוץ רבדים ששכב באוהלו. הליגיונר נשלח למשפט צבאי ונידון למאסר, אך כריית הקבר להרוג, הזכירה לשבויים שהם לא בבית הבראה. תשעה חודשים נמשכה תקופת השבי. כל אותו פרק הזמן פעל משרד החוץ הישראלי, לשחרור המבוגרים מגיל 45 ומעלה, וצעירים מתחת לגיל 16, חולים, נכים ונשים. ב-28 לנובמבר 1948 שוחררה קבוצה ראשונה של הפצועים קשה, זקנים ונערים. בהדרגה שוחררו עוד קבוצות עד שהגיע יום השחרור המיוחל – חלומו של כל אסיר – והמחנה נסגר. ב-3 למרץ הגיעה לשער מנדלבאום קבוצת האסירים האחרונה, שראו חיילים במדי צה"ל, שוטרים צבאיים על אופנועים ושמחו לראות את בני המשפחה כשהם נרגשים ובוכים.

חיילי הרובע היהודי בדרך לשבי (צילום: ועיבוד באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן)

מרגשים וסמליים היו דבריו של משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי, שבמלאות 30 יום לנפילת הרובע – קיים אזכרה לנופלים בפני כל השבויים ואמר: "30 יום חלפו מאותו יום בו הנחנו את נשקנו והלכנו בשבי. נעלה את זכרם של הלוחמים ותושבי הרובע שנהרגו בקרבות גבורה. שבועיים לחמנו על כל סמטה ופינת רחוב, על כל בית ואבן. עמדנו בגבורה מול אויב שעלה עלינו פי כמה וכמה במספר חייליו וציודו. הרובע נהרס כליל. הירדנים פוצצו שרידי תרבות עתיקי יומין והפכו אותם לתילי חורבות. אולם אדירה אמונתנו שלא רחוק היום, בו נחזור ונכבוש את העיר העתיקה ונבנה אותה מחדש".

ואמנם 19 שנה עברו מאז נאומו, ושני האירועים המסעירים והטראומטיים ביותר במלחמת העצמאות – נפילת הרובע היהודי ואובדן גוש עציון – שנראו כ"בכיה לדורות" – באו על תיקונם. ביוני 1967 החליט חוסיין מלך ירדן החלטה שגויה עבורו – להצטרף למלחמה נגד ישראל. כך ניתנה האפשרות המיוחדת לאחד את ירושלים, להשיב את הכותל המערבי לידיים יהודיו,– ועל החורבות של יישובי גוש עציון, שעליהם הירדנים הקימו מחנות צבא, לייסד את היישובים מחדש.

התערוכה, כאמור, מוצגת במוזיאון חצר היישוב הישן, שהוקם אחרי מלחמת ששת הימים על ידי רבקה ויינגרטן, בתו של הרב ויינגרטן שהתעקש ללוות את השבויים הפצועים לבית חולים ברבת-עמון.