בפאתי יער השלום, על מדרון ההר, לרגלי טיילת שרובר, נמצאות 6 קוביות מבטון יצוק בגודל 1.5 מטר, המנציחות את המלחמה הקשה מנשוא של שנת 1973. האירועים הדרמטיים והטרגיים, שהתרחשו ביום שישי, ט' בתשרי תשל"ד (6 באוקטובר 1973), עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים מצאו את ישראל מופתעת ונדהמת. התדהמה היתה תוצאה של מחדל מודיעיני, שאננות וקיבעון מחשבתי של הדרג הצבאי והמדיני הבכיר – ומחיר הדמים היה כבד.
איתרע מזלם של חיילי המילואים מגדוד 68 של חטיבה 16 הירושלמית, שנשלחו לאייש בערב ראש השנה תשל"ג (23 בספטמבר 1973) את מעוזי תעלת סואץ. ערב המלחמה, קו בר לב היה מאויש בחלקו ב-14 מוצבים מתוך 30 על קו המים של תעלת סואץ, שאורכו 160 ק"מ. מתוך כ-500 החיילים במוצבים – 254 היו אנשי החטיבה הירושלמית.
ב-6 באוקטובר, כשרבבות חיילים מצריים הסתערו לכיוון ישראל והחלו לחצות את התעלה, ספג הגדוד של החטיבה הירושלמית מכה קשה מנשוא, כאשר 76 מחייליו נהרגו. למעלה מ-3,000 טון פצצות הוטלו בזמן ההסתערות המצרית על המוצבים בקו בר לב. החיילים הישראלים שהיו בהם החזיקו מעמד בין 24 שעות ל-72 שעות. רבים מהם נפצעו, 60 נלקחו בשבי ו-118 פונו או חולצו או הצליחו למלט עצמם. יצוין כי בנוסף לירושלמים היו עשרות חיילים מיחידות אחרות, שמצאו עצמם במעוזים – שנהרגו או נפלו בשבי.
לוחמים במעוז פורקן בתעלת סואץ (ציור: אבי יפה)
גבורתם של הלוחמים עיכבה את העברת המסות של השריון המצרי, בפרק זמן קריטי לפנים סיני. עיכוב זה אפשר לחטיבות המילואים של השריון להתגייס ולהיערך לקרב הבלימה שהציל את המדינה.
האנדרטה ביער השלום צנועה – אך רבת הבעה ומתעדת את שמות 76 הנופלים ודרגותיהם, את כינויי המעוזים ואת שרטוטי המבנה שלהם – וכן את קריאות המצוקה של הלוחמים. הקוביות המסיביות והקודרות מדמות מכשולי נ"ט, ועליהם נקבעו לוחות אלומיניום המצוירים בצריבה. האנדרטה נבנתה על ידי האמן אריק אופיר, כשהשטח שעליו נבנתנה הוענק לעמותת ידידי גדוד 68 על ידי עיריית ירושלים.
סביב יום הכיפורים (ו/או ה-6 באוקטובר), מתקיים בסמוך לאנדרטה מדי שנה טקס זיכרון מכובד בהשתתפות בני משפחותיהם ומוקיריהם של הנופלים.
סמל החטיבה הירושלמית (צילום: ויקיפדיה)
קולות המלחמה החרוטים על קוביות הבטון, כמו: "הם עולים עלינו", "נו תרביצו ארטילריה", "מאות עולים עלינו" ו"כל הזמן חיכיתי למטוסים – כמה זמן לוקח למטוס להגיע!" – לקוחים מהקלטות שביצע טכנאי הקשר הירושלמי אבי יפה. הוא שובץ למעוז פורקן (מול העיר איסמעליה).
כבר בשנת 1963, בהיותו בן 23, הקים אבי יפה אולפן הקלטות הפועל עד היום בשכונת בית הכרם. האולפן זוכה להוקרה בינלאומית והשתלב משך שנים רבות, אחרי מלחמת יום הכיפורים, במאמץ ההסברה של משרד החוץ. בספטמבר 1973 גויס יפה לשירות מילואים לתעלה, והחליט לקחת עמו מכשיר הקלטה מקצועי, מיקרופונים וסרטי הקלטה.
חלק מאנדרטת ההנצחה לחללי החטיבה הירושלמית (צילום: אדם אקרמן)
עם פרוץ המלחמה, הוא הקליט את הקולות הקשים ובעיקר את האנדרלמוסיה. כמו כן תיעד הליכה של 20 ק"מ בדיונות החול הטובעניות – כאשר 33 לוחמי המעוז הצליחו ביוזמתם – להיחלץ לאחר 3 ימי לחימה. משך שנים ארוכות אחרי המלחמה, המשיך יפה במלאכת התיעוד של המלחמה, דרך מחט"ים, מגד"ים, תותחנים, טנקיסטים ומפקדי מעוזים. גם את סיפוריהם של החוזרים מהשבי המצרי הוא תיעד. ההקלטות שלו הפכו למסמך אנושי מרתק, המתעד את סיפור העוז של המוצב שבו היה, מוצב שהיה מכותר בעת הקרבות. בתיעוד שומעים את קולות הלוחמים גם ממעוזים אחרים – ירי המקלעים, שריקות הפגזים והצעקות המנציחות את רגעיהם האחרונים של הנופלים.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשנת 2019 בחלוף כמעט 46 שנה, הוציא יפה את ספרו המקיף "שובך יונים", בשני כרכים במהדורה מודפסת, כשבעתיד הקרוב תושלם גם מהדורתו הדיגיטלית. וכך תינתן האפשרות לקורא לשמוע את קולות הקרב, את הקלטות התחקירים והרעיונות שערך משך השנים.
"שובך יונים" נבחר לשם הספר, כי זו היתה הסיסמה לתוכנית המגננה של צה"ל, להדיפת מתקפה מצרית בתעלת סואץ ובסיני. היתה זו תוכנית מושקעת להגנה, אך היא לא פעלה בימים הראשונים של המלחמה.
הספר שובך יונים באולפן ההקלטה של אבי יפה (צילום: אבי יפה)
בספרו יפה מתאר את מצב ההזנחה בו מצאו הוא וחבריו לגדוד את המעוזים: כבלי הטלפון החשופים (שציפויים יבש), תיקי עזרה ראשונה ריקים, כלי נשק במצב גרוע, זחל"מים לא תקינים – ובעיקר ברז חלוד ומיכלי דלק ריקים במתקן הסודי שבשעת חירום אמור היה "להציף את תעלת סואץ בדלק בוער". מעבר לכך, הגדוד נכנס למעוזים ללא כל אימון או הכשרה ללחימה ולפעילות מבצעית. על פי הכתוב בספר, כבר במחנה שנלר – מושב מפקדת חטיבה 16 דאז – הורגש רפיון ומורל נמוך בקרב המגויסים, שאיש מהם לא שש לעזוב את ביתו לכל תקופת החגים. בפרוץ המלחמה חיילים אלו, שנאלצו להילחם על חייהם, הפגינו אחוות אחים, גבורה נפשית ולחימה ללא פשרות – גם כשהיו פצועים וגם כשנפלו בשבי.
טכנאי הקשר במעוזים, בראשם אבי יפה, איתרו ושיבשו את מערכות הקשר המצריות, דיווחו למפקדה ברפידים על מיקום וכיוון סוללות הטילים של האויב – וסייעו למטוסי חיל האוויר לפגוע בהן. מעוז "כתובה", שמולו החלו המצרים לצלוח, ספג מכת אש אדירה – ומפקדו נפגע קשות. רב"ט זבולון אורלב (לימים שר בממשלות ישראל) – נטל את הפיקוד והורה לחיילים להשיב באש עזה לעבר הספינות המצריות. כך נמנע למשך יממה ניסיון הצליחה המצרי, עד שאורלב קיבל הוראה לפנות את המוצב. הוא הצליח לפנות את הלוחמים באופן מסודר וגם להעביר את הפצועים לתאג"ד (על מעשיו אלו הוענק לאורלב עיטור המופת).
טקס הזיכרון השנתי באנדרטת החטיבה הירושלמית (צילום: אדם אקרמן)
מוצב נוסף שאנשיו ניצלו בזכות העזה רבה, היה מוצב "בוצר" בחלק הדרומי של התעלה. מחלקה של 5 טנקים הגיעה בחשכת הלילה, ב-8 לאוקטובר וחלצה ממנו את כל 21 חייליי המילואים על הטנקים. הטנקיסטים הדליקו אורות ויצאו לכביש המרכזי שהוביל מהמוצב, ועברו בתוך המחנה המצרי שהופתע – ולא ירה עליהם. באור ראשון הם חברו עם כוחותינו. "מעוז בודפשט", הצפוני ביותר בקו בר לב, היה היחידי שלא נכבש ולא פונה, והחזיק מעמד תחת הפגזות וניסיונות פלישה – הרבה הודות לכך שלא כותר מכל צדדיו.
ההפתעה והתסכול שנגרמו בפרוץ המלחמה, היו פועל יוצא של השאננות והזלזול באויב, הן בדרג הצבאי והן המדיני. החיילים במעוזים חשו נבגדים ומופקרים – הם לא היו מודעים למאמצים הנואשים שנעשו לחבור אליהם – ולסייע להם. הם לא הבינו שניסיונות אלו עלו בחיי חיילים רבים ובטנקים שנפגעו. מפקד מעוז "פורקן" מאירקה ויזל, שהבין את המצב, ביקש מאריק שרון (שהיה מפקד אוגדת השריון במילואים בדרום) לא לשלוח יותר כוחות להצילם, ואמר לו שאנשיו ינסו לחלץ את עצמם. קו ברלב עם סיום הלוחמה – זכה לכינוי "קו חטיבת 16 הירושלמית".
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
