מאה שערים (צילומים: אדם אקרמן)
מאה שערים (צילומים: אדם אקרמן)

הפינה ההיסטורית: 150 שנה לייסוד מאה שערים

ב-21.11.1873 נוסדה חברת 'מאה שערים', שהבולט מבין מייסדיה היה יוסף ריבלין, שכונה גם 'בונה השכונות'. מאז הקמתה היתה השכונה דתית, אך רק באמצע המאה ה-20 הפכה לחרדית, ומאז היא הופכת ליותר ויותר קיצונית, אך גם מהווה מוקד משיכה לישראלים ולתיירים

פורסם בתאריך: 25.11.23 09:48

בא' בכסלו תרל"ד – ה-21.11.1873 – באספה מכוננת בחנוכה נוסדה "חברת מאה שערים". מייסדיה מנו מאה חברים, שהבולט בהם היה יוסף ריבלין, שהיה מעורב בהקמתן של שכונות יהודיות רבות מחוץ לחומות וכונה ביידיש: "שטעטלאך מאכער" (בונה השכונות).

החברה החדשה שמה לה למטרה לבנות חלקת שדה גדולה, מחוץ לחומות העיר העתיקה, אשר תספיק לבניית מאה בתים וחצרות. שמה נגזר מהפסוק מפרשת תולדות, שהיתה פרשת השבוע בזמן הייסוד של החברה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כו', יב).

הקרקע נרכשה מערביי הכפר ליפתא, אבן הפינה הונחה במאי 1874 ועשרת הבתים הראשונים ניבנו כעבור חמישה חודשים. המתכנן של השכונה היה האדריכל וחוקר ירושלים קונרד שיק הגרמני. הבתים הראשונים נבנו בצפיפות לשם הגנה, כשבית אחד נוגע בשני, בצורת ריבוע, וטורי הבתים יצרו מעין חומה מסביב. בכניסות אליה הוצבו תחילה שישה שערי עץ, שהוחלפו ב-1906 בשערי ברזל והיו נסגרים מדי לילה. מאה שערים היתה השכונה הראשונה בירושלים עם תאורת רחוב. בחצר המרכזית של השכונה נבנה בשנת 1876 בית הכנסת ובית המדרש "ישועות יעקב", ובשנת 1885 הוקם בניין הישיבה הגדולה "מאה שערים". בסמוך ל"ישועות יעקב", נבנו שישה בתי כנסת "תפארת מאה שערים" הידועים בכינויים ה"שטיבאלאך", שהתפילה בהן אינה שובתת לרגע יומם ולילה.


מאה שערים (צילום: אדם אקרמן)

מאה שערים (צילום: אדם אקרמן)


מיום הקמתה היתה מאה שערים שכונה דתית, אך אופייה החרדי החל רק משנות 1940. בתקופת המנדט עדיין היה בה ציבור דתי-ציוני, המזוהה עם "הפועל המזרחי" ו"מזרחי", אך כבר אז נזרעו בה זרעי האופי הדתי קיצוני בהשפעת הרבי מבריסק (הרב יהושע לייב דיסקין), שהתיישב בעיר העתיקה ב-1877 – ובהשפעת השכונה החרדית "בתי אונגרין" שהוקמה ב-1891 על ידי יוצאי הונגריה. המורה הרוחני של יוצאי הונגריה שהתיישבו בה, היה החתם סופר שראה בתהליכי החילון ובתנועה הרפורמית, סכנה ליהדות ותבע את הסיסמא "חדש אסור מן התורה".

בראשית תקופת המנדט היה עדיין במאה שערים ציבור דתי ציוני גדול, אך הוא החל לנטוש את השכונה באמצע שנות 1940. לאחר מלחמת העצמאות החל להתגבש צביונה החרדי, המסתגר והמתבדל. האוכלוסייה החרדית משארית הפליטה, שהגיעה ארצה בשנות ה-1950 גיבשה את אופייה האנטי ציוני והמתנכר של השכונה למדינת ישראל.


לוח המודעות-פשקווילים בשכונה (צילום: אדם אקרמן)

לוח המודעות-פשקווילים בשכונה (צילום: אדם אקרמן)


מאה שערים עם שכונות הלווין הקטנות סביבה, מונה כ-10 אלפים תושבים. היא מלאה במתחמי קבוצות של קיצונים חרדים, הסגורים בעולמם ודבקים באמונתם. הם ממסרבים להתפשר עם תהליכי המודרניזציה. הדמוי של מאה שערים, המייצגת את הגלותיות של העם, עם שלל תלמודי התורה, בתי המדרש, ישיבות ובתי כנסת – הלבוש המסורתי, ההפרדה ביו גברים לנשים, השימוש ביידיש, בתי התבשיל עם מאכלים יהודים אופייניים – יוצרים קסם מיוחד סביב השכונה וסקרנות כלפיה. אין בתי קפה בשכונה לישיבה "בטלנית", אין טלוויזיה ואינטרנט – ולתקשורת משמשות מודעות ענק על קירות (פשקווילים). בכרזות מובאים גילויי הדעת של הרבנים ולרוב הם עוסקים בסכנות האורבות לציבור מאמיניהם ומשמשות בכך, גם ככוח הרתעה שלהם על הציבור. הם עוסקים בנידויים והחרמות – ולקראת הבחירות לעירייה או לכנסת – מזהירות מפני השתתפות בהן.

 

 

מאמצע שנות ה-2000 חברות מסחריות החלו להשתמש באמצעי תקשורת זה, וניתן לראות פשקווילים בצבע על לוחות המודעות של גופים גדולים, המשבחים סחורות המותאמות לציבור חרדי. השימוש באינטרנט מותר רק לצורכי פרנסה, כמעט ואין קוראים כאן עיתונים, גם לא של ציבור חרדי ישראלי, וממעטים להאזין לרדיו. מידע רב מופץ רק בשמועות ("מקווה נוייעס" – קוראים להם בלשון הסלנג – "חדשות מקווה").

רובם תושבי מאה שערים והסביבה משתייכים לגוף הנקרא "העדה החרדית". זהו מעין ארגון גג של הפלגים האנטי ציוניים, זאת להבדיל משאר הציבור החרדי בארץ המונה כרבע מיליון נפש. ציבור זה לוקח חלק פעיל בחיי המדינה – כמו השתתפות בבחירות לכנסת ולעירייה – ואף קיימת בו נטייה לשרת בצבא או להתנדב לפעילות התורמת לכלל הציבור בישראל.


אחת ממודעת הצניעות (צילום: אדם אקרמן)

אחת ממודעת הצניעות (צילום: אדם אקרמן)


המוסד העליון של "העדה החרדית" הוא הבד"ץ (בית דין לצדק) – שמושבו בבתי זופניק (במורד רחוב שטראוס – סמוך לכיכר השבת). הבד"ץ מונה למעלה מעשרה דיינים המתמנים לכל חייהם. חברי "העדה החרדית" לא פונים בסכסוכיהם לבית משפט חילוני, שבעיניהם דומה לזה של "הגויים", ומתנהל שלא על פי דין הלכתי. אך אם הנתבע אינו מופיע לדיון – התובע מותר לו לפנות לבית דין ממלכתי. מקרי הגירושים בחברה זו מועטים, ולרוב נפתרים בקרב המשפחה או שיתופו של רב. לבד"ץ יש גם שליטה על ענף פרנסה חשוב לעדה – מחלקת הכשרות. עד היום הבד"ץ נחשב למחמיר והמהודר ביותר – מכל סוגי הכשרות. מוסדות רבים בארץ בתעשיית המזון מוכנים לשלם יותר יקר כדי לזכות בהכשר זה. מרבית החסידיות מסכימות כיום לקבל את קצבת "הביטוח הלאומי" מהמדינה. האברכים הנשואים הלומדים ב"כוללים" – מקבלים תמיכה מהמדינה. לרוב אנשי החוגים הקיצוניים מפסקים לימודיהם בהגיעם לבגרות, ויוצאים לעבודה, בעיקר בתחומי הדת, כמו סופרי סת"ם, שוחטים, מוהלים ומסחר.

רמת החיים ממשיכה להיות נמוכה, כיוון שלמרבית המשפחות ילדים רבים (הממוצע בשכונה הוא 8 נפשות במשפחה). עזרה הדדית מאפיינת מאוד את הציבור הזה – הכולל סיוע לכל דורש, דרך מערכת של גמ"חים (גמילות חסדים), המאפשרת להשאיל או לקבל לצמיתות חפצים ומוצרים מכל התחומים וביניהם שמלות לכלה. וישנה תמיכה רבה בקיום חתונה לנצרכים. בולטת הדאגה לעניים, יתומים, וקשישים. כל זה ובתי תמחוי וקופות צדקה ומתן בסתר – הם המאפיינים החיוביים של החברה החרדית. חסידות סאטמר העשירה והאנטי ציונית – השוכנת בישיבת "אוהל רחל", הסמוך למאה שערים, ובעלת מרכז עולמי מבוסס מאד בניו יורק, תומכת במוסדות החינוך במאה שערים.

החיים במאה שערים מתנהלים לפי הלוח העברי, ובמרכזם השבת והחגים. לקראת כל חג השכונה לובשת מראה מיוחד. השווקים מתעוררים לחיים שוקקים. כך למשל, לקראת סוכות מתקיים שוק ארבעת המינים ובמהלכו של החג נגלה המראה המרהיב של גגות הסכך. לקראת פסח מגעילים כלים ואופים מצות. בחנוכה בכל החלונות דולקות חנוכיות, בפורים השמחה רבה ובדחנים משוטטים בסמטאות. בל"ג בעומר ההילולה רבה וגם שורפים דמויות רשעים. מקור משיכה רב לביקור בשכונה לציבור החילוני, מהווים ה"טישים" בישיבות השונות. סיור לילי במאה שערים, והצטרפות ל"טיש" (שולחן ערוך) באחת הישיבות, שאליו מסובים האדמו"ר וחסידיו, מהווה חוויה יהודית מרגשת. במידה והמסיירים מקפידים על לבוש צנוע והפרדה בין נשים וגברים – הם מתקבלים באדיבות ובסובלנות. בליל שבת האווירה רגועה ביותר, הפנסים מאירים את החצרות הפנימיים. החרדים לבושים בקפוטות המשי, הנשים והילדים עוטים מיטב בגדיהם, וכולם מברכים זה את זה במאור פנים ובברכת שבת שלום.

  • הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר