הפינה ההיסטורית: כך הפך ביקור בירושלים לפרס נובל לספרות

לפני כ-125 שנה, בשלהי 1899, הגיעה לירושלים הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלף (1940-1858), לשהות בת מספר חודשים. עם חזרתה לארצה ב-1900, היא כתבה את הספר המרתק "ירושלים" – שהפך אותה לאישה הראשונה שזוכה בפרס נובל לספרות היוקרתי (בשנת 1908).
לגרלף הגיעה ארצה עם בת זוגה, הסופרת והמתורגמנית היהודייה-שוודית, סופי אלקן (סולומון). היא הסתקרנה לפגוש את הקהילה הוודית שהגיעה לירושלים בשני גלים, והצטרפה למושבה האמריקאית שהוקמה בעיר בשנת 1881.

הקבוצה השוודית הראשונה, שמנתה 71 איש ואישה, הגיעה משיקגו, ארצות הברית, שם התוודעה לאם המושבה אנה ספפרוד. הקבוצה השנייה, שמנתה 38 איש, הגיעה ממחוז הסמוך לשטוקהולם, כולם היו איכרים מבוססים ותמימי דרך. בשתי הקבוצות היו ילדים רבים, וההורים ראו בעלייתם הגשמית חלום "לחיות בארץ של ישו". הם שמחו להצטרף לאורח חיים שיתופי – מעין קיבוץ או קומונה – המתבסס על משק חקלאי ועבודות מלאכה יצרניות.

סיפורה של המושבה האמריקאית החל בשריפה גדולה שפגעה בשיקגו ב-1871. הורציו ספפורד, עו"ד מצליח, ואשתו אנה שהיו בין הניצולים, החליטו לאחר שורת אסונות שפקדה אותם להתיישב בירושלים ולפעול למען הזולת. הם צירפו ידידים נוספים ויחד מנו רק 16 איש. בהגיעם לעיר רכשו בית ברובע המוסלמי, סמוך לשער שכם. בשונה מקבוצות נוצריות אחרות, הם נמנעו מלעסוק בפעילות מסיונרית וסייעו לכל נזקק ללא הבדל דת ומוצא. כך למשל, הם נרתמו לעזרתם של התימנים שהגיעו מחוסרי כל ורעבים בשנת 1882 לירושלים, ונדחו על ידי היהודים המקומיים. בשנת 1894 הגיעו השוודים משיקגו – וזמן לא רב לאחר מכן הגיעה הקבוצה משוודיה – ואז הבית בעיר העתיקה נהייה צר מלהכיל את כולם. חברי המושבה רכשו את ביתו המפואר של המוסלמי האמיד – רבאח אפנדי, שהיה מחוץ לחומות על דרך שכם, ממשפחת חוסייני – אשר לימים הפך למלון 'אמריקן קולוני'.

עטיפת ספרה של לגרלף (צילום: אדם אקרמן)

כאשר סלמה לגרלף הגיעה לירושלים, התגוררו בה 55 אלף תושבים בלבד, מהם 35 אלף יהודים, 10 אלפים מוסלמים ו-10 אלפים נוצרים. היתה זו שנה קשה לעיר – ההגירה גברה בשל מחלות, עוני, חוסר תעסוקה, יוקר החיים והדיור. לגרלף מספרת גם על הלכלוך והחולי בעיר העתיקה, שרותי הרפואה הירודים, האבק שנוצר בשל רחובות לא סלולים ומחסור במים. היא מתעכבת על ביטויי השנאה והקנאות בין העדות. לאור זאת היא מתייחסת באהדה רבה לשוודים שהגיעו מארץ מוריקה לארץ חמה ויוקדת – והפגינו כוח סבל רב ועקשנות. הם תרמו רבות לשגשוג המושבה.

השוודים היו חקלאים חרוצים ובעלי מקצועות מועילים, והתפרנסו היטב מהשירותים המקצועיים שהעניקו לתושבי ירושלים בתחומים שונים כגון נפחות, מכונאות ונגרות. הם הביאו עמם גם נולים ומכונות אריגה, ארגו מפות וכסויים וגם בדים לחליפות מצמר כבשים. בזכותם פותחה במושבה החקלאות – לרבות שדות חיטים, כרמים, מחלבה ומאפיה. בהדרגה פתחו השוודים והאמריקאים מחלקת צילום, שהגיעה להישגים מרשימים.

החצר הפנימית באמריקן קולוני (צילום רפרודוקציה: אדם אקרמן)

אנשי המושבה האמריקאית הרבו במעשי חסד: סעדו חולים, טיפלו ביתומים וחלקו לחם ומים נקיים לנזקקים. משפחת ספפורד הקימה בית יתומים למוסלמים וניהלה גם בית ספר לבנות ערביות. בספר שכתבה בתה של אנה, ברטה ספפורד וסטר "ירושלים שלנו" – בולטים כבוד הדדי, סיוע לזולת וניסיון להגיע ליתר הבנה וסובלנות בין העדות. המושבה מנתה רק כ-150 איש, והווילה והמטעים ושדות החיטה סביבה, השתרעו על שטח מצומצם למדי, אך השפעתה החברתית חרגה בהרבה מגודלה היחסי. היא עמדה במרכז החיים החברתיים בירושלים, ונהנתה ממעמד מיוחד בעיני השלטון. המלון שנפתח בווילה, נתן אכסנייה ברמה גבוהה לחשובי האורחים שהגיעו לעיר.

מעמדה הנכבד של המושבה והצטיינותה בתחומים מגוונים, שהעניקו לה שם עולמי, היו לצנינים בעיני קונסול ארצות הברית בירושלים, וגם בעיני מסיונריים שונים, שהוציאו את דיבת אנשי הקהילה לרעה. הם דאגו להפיץ שמועות שווא כי החיים בקומונה מתנהלים באופן לא מוסרי, וכי חברי המושבה אינם דתיים אדוקים. הם העלילו גם כי במקום מתקיימות מסיבות הפקר, תוך שתייה מופרזת של אלכוהול.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

שמועות אלו הגיעו גם לשוודיה, ולגרלף הגיעה עם חברתה בחששות כבדים לביקור הראשון במושבה. הן התגוררו במלון "ניו גרנד הוטל" הסמוך לשער יפו, וכבר בערב הגעתן למקום התדפק על דלת חדרן קונסול אמריקה ד"ר מריל, והזהיר את לגרלף שלא תהין לבקר במושבה האמריקאית. הוא סיפר להן כי מתנהלים שם חיים לא מוסריים, וכי הוא מצר על כך שמקום זה נושא את שמה של אמריקה. עד מהרה הבינה לגרלף כי אלו שמועות שווא.

לאחר הביקור הראשון בו פגשה את אנה וסיירה בחדרי המגורים ושוחחה עם אנשי הקבוצה השוודית – וראתה את אנשי המושבה בעבודתם, וכן נטלה חלק בתפילות ובמפגשים חברתיים – היא הבינה כי שמעה בדותות. לגרלף נוכחה לדעת כי מדובר בחבורה חרוצה, מוסרית וישרת דרך. באותם ימים לא היה עדיין קונסול שוודי בירושלים, וכאשר לגרלף הגיעה בדרכה חזרה לקונסטנטינופול, היא סרה לקונסוליה השוודית ומילאה תצהיר שבו סיפרה על ההתקפה וההשמצה שלוחת הרסן, והמשוללת יסוד על המושבה האמריקאית. היא החליטה לכתוב רומן היסטורי שישקף נאמנה את חיי השוודים והאמריקאים במקום – וידגיש את תום ליבם, אמונתם הדתית ודבקותם לסייע לשיפור המצב ההומניטרי בעיר.

שלט הרחוב על שם הסופרת לגרלף (צילום: אדם אקרמן)

ספרה של לגרלף, שנכתב בשני כרכים, זכה להצלחה רבה ונמכר ברבבות עותקים. היא לא חסכה שבטה מירושלים, אך הספר מלא אופטימיות ואמונה, שהפער הקיים בין "ירושלים של מעלה" לבין המציאות האפורה והעגומה שמצאה בעיר – ילך ויצטמצם. לספר היתה גם השפעה על התנועה הציונית, כי אנשי המושבה היו חלוצים ופורצי דרך, והוא תורגם לעברית בשנת 1921, על ידי הסופר יעקב רבינוביץ והופיע במהדורה מחודשת ומתוקנת בשנת 1957 בידי המשורר שמעון מלצר.

"ירושלים" עשיר בעובדות היסטוריות ו"באידאליזציה אצילית ונדיבות" (כך קבעה הוועדה שהעניקה ללגרלף את פרס נובל), וכתוב מתוך אהבה לאדם. לגרלף היתה מורה במקצועה, אהבה ללמד ילדים וכתבה בעיקר לנוער. ספרה "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר" היה לאהוב על מיליוני ילדים בעולם – והיה גם מושא לסדרות וסרטי אנימציה. ברם, בספרה "ירושלים" פנתה לנגלף לקוראים המבוגרים, ונתנה תיעוד מציאותי ומסקרן של החיים בירושלים בראשית המאה ה-20. הסופרת היתה ידועה גם כלוחמת לצדק וסלדה מאלימות. היא פעלה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה להצלת יהודים. כך למשל לגרלף סייעה להצלת חייה של הסופרת היהודייה שחיה בברלין נלי ז'קש ולהצלתה ממשלוח למחנה כפייה נאצי. ז'קש קיבל אישור להגירה עם אמה לשטוקהולם, הודות להשתדלותה של לגרלף אצל בית המלוכה השבדי.

המתפרה של השוודים במושבה האמריקאית (צילום רפרודוקציה: אדם אקרמן)

במלאות 75 שנה לביקורה בירושלים, יזם ראש העיר טדי קולק קריאת רחוב על שמה. לאחר הטקס התקיימה לכבודה מסיבה במלון 'אמריקן קולוני', בהשתתפות בני משפחתה, שהגיעו במיוחד משוודיה. המבואה של המלון קושטה במבחר פרחי בר מהרי ירושלים, שהיו אהובים מאד על לגרלף. בהיותה בירושלים היא השתתפה עם בני המושבה בקטיפתם של פרחי האביב. הפרחים פוזרו על פני גיליונות נייר לייבוש – ולאחר מכן הם נאגדו לזרים והודבקו על גבי כרטיסים או סודרו באלבומים. לאחר מכן נמכרו לתיירים, עליהם היה כתוב "פרחים מארץ ישראל" (נזכיר כי טרם חל האסור של ימינו לקטיפת פרחי בר). וכך כתבה הסופרת בשפתה העשירה : "הימים היו סוף פברואר והאביב בא – כמו שאוספים אצלנו גרגרי יער – יצאנו לשטחי הסלעים סביב ירושלים לקטוף פרחים. ככל שתסב עינך צצות כלניות אדומות- לוהטות המכסות את מורדות הטרשים. על זיזי הסלעים פורחות רקפות כחלחלות. כמו כן צומחות ציפורני-חתול וכרבולות – וכל שיח מסביב מלא המון פרחי כרכור חלמוני. בערב שבים כל הקוטפים הביתה, וסלי פרחים בידיהם – עמוסים בכלניות, יקניטוני-פנינים, סיגליות, צבעונים, חבצלות ואורכידאות".

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".