הפינה ההיסטורית: סיפורה של המרגמה שהיתה למיתוס במלחמת העצמאות בירושלים

כיכר הדוידקה עומדת להשתנות במראה שלה בשנים הקרובות, אך היא תמשיך להיות אחד מסמלי ירושלים, ואנדרטת הדווידקה המוצבת בה, לא תיפגע מ"פרויקט הדוידקה" השאפתני שאושר באחרונה – מתחת לכיכר מרכזית זו של מפגש רחובות יפו, עם רחובות הנביאים וכי"ח, תוקם תחנת רכבת בעומק של כ-80 מטר, במסגרת הארכת הקו המחבר את תל אביב (הרצליה למעשה) עם ירושלים דרך נתב"ג. הפרויקט יכלול כניסה מיוחדת לתחנת הרכבת, עם מעליות עולות ויורדות.

שמה הרשמי של ככיר הדוידקה, הוא למעשה "כיכר החרות". האנדרטה הסמוכה כיום לרחוב יפו, תוזז מעט לכיוון המפגש עם רחוב הנביאים. פרויקט הדוידקה – הוא חלק מהתוכנית לפיתוח מרכז העיר, וסיפור מרגמת הדוידקה, מנציח את ה"הנשק הכבד" של מגיני ירושלים במלחמת העצמאות. עם סיום בניית הרכבת, האנדרטה תקבל יתר חשיפה לאלפי הנוסעים, הצפויים להשתמש בתחנה. מתחם רחוב יפו 72 המיושן, בן ארבע הקומות (ששימש בעבר את גזברות העירייה), והמהווה דופן בכיכר בין רחוב יפו לנביאים – ייהרס. הצעת האדריכל אהרון זילברשטיין, שהוגשה לאישור הוועדה לתכנון ובנייה בעירייה, מציעה לבנות במקומו 2 מגדלי דירות בני 30 קומות – כאשר במסד יהיו אזורי מסחר ומלונאות.

מראה חלק מהכיכר (צילום: אדם אקרמן)

כיכר הדוידקה נחנכה בטקס מרשים בשנת 1956, במהלכו הוסר הלוט מעל אנדרטת הזיכרון למרגמה המאולתרת, תוצרת כחול-לבן, שעזרה להצלחת קרבות קשים במלחמת העצמאות. האנדרטה מעוצבת בצורת כובע הגרב שנהגו לחבוש לוחמי תש"ח. המלחמה בירושלים, כידוע, נמשכה למעלה משנה – והחלה מיד עם הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בדבר חלוקת הארץ לשתי מדינות. היא הסתיימה רשמית רק עם חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באפריל 1949. בשלב הראשון, המלחמה היתה נגד כוחות לא סדירים – כנופיות מזויינות.

שלט כיכר הדוידקה (צילום: אדם אקרמן)

השלב השני החל עם פלישת צבאות ערב לארץ, כאשר הלגיון הירדני והצבא המצרי איימו על העיר. ירושלים היתה נצורה ומנותקת מהשפלה, מאחר וציר התנועה הראשי אליה, עבר דרך אזורי יישובים ערביים. עם כניסת הכוחות הערבים הסדירים, החלה העיר להיות גם מופגזת. ירושלים היתה זקוקה ל"נשק כבד" שייסע בהגנה ולהתקפה. האויב הערבי ניסה למנוע השגת רצף בין השכונות העבריות, בעיקר לנתק את רמת רחל ותלפיות. הלגיון הערבי ניסה גם לפרוץ למרכז העיר היהודית, והעמיד בסכנת ניתוק מובלעות שהיו בשטח ערבי כמו הרובע היהודי ובית החולים הדסה בהר הצופים.

דוד ליבוביץ, שפיתח את מרגמת הדוידקה והאחראי על נשק ארגון ה"הגנה", היה ממציא בעל כישרון רב, ונמנה בהמשך בין מייסדי התעשייה הצבאית. המרגמה שתיכנן ובנה הופעלה במספר חזיתות ברחבי הארץ, אך בירושלים הצלחתה היתה למיתוס, שחיזק את רוח המגינים וריפה את ידי הלוחמים הערבים. מרגמת הדוידקה שימשה בהצלחה את כוחות ההגנה בכיבוש קטמון, מחנה אלנבי. במניעת נפילתה של רמת רחל ובקרב הקשה בנוטרדאם – שמנע חדירת הלגיון למערב ירושלים. "הדוידקה" לקחה חלק גם בקרבות לפריצת הדרך לירושלים, כמו באזור קרית ענבים, כיבוש הכפר הערבי דיר איוב (סמוך לשער הגיא), בניסיונות לכיבוש גבעת הרדאר ובית מחסיר (בית מאיר). היא עזרה בפריצה הראשונה דרך שער ציון, במטרה לסייע לרובע היהודי, אך כעבור יום השער נכבש שנית על ידי הלגיון.

האנדרטה עם המרגמה (צילום: אדם אקרמן)

היו גם קרבות שנחלו כישלון, כמו בנבי סמואל ובית איקסא, כי "הדוידקה" היתה על משוריין, שנפל בידי הכוח הערבי. ניסיון כיבוש אוגוסטה ויקטוריה נכשל, בשל התפוצצות פגז בתוך הלוע, בו נפגעו חברי החולייה שהפעילה אותו. הדווידקות הוצבו גם במקומות אסטרטגיים, כמו על גג בשכונת ימין משה, מגרש הרוסים, או במחנה שנלר.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

הדוידקות הראשונות הובאו תחילה בשלמותן, מבית המלאכה של ליבוביץ במקווה ישראל. בהדרגה יוצרו חלקיהם בסדנאות שונות בירושלים' כמו במעבדות המובלעת בהר הצופים, ובמתקני בי, הספר ברנדייס. הקנה יוצר מצינורות מים בעלי קוטר גדול, הפגזים ייוצרו בבית המלאכה בבניני הסוכנות היהודית, מילוי הפגזים בטנ"ט נעשה במרפסות בניין ויצ"ו בבית הכרם, ורק הנפצים ומנגנוני ההפעלה הובאו ממפעלי תע"ש במרכז הארץ. המרגמה התאפיינה בקנה ארוך דמוי צינור, הפגז היה במשקל 40 ק"ג שהועף למרחק של עד 350 מטר. הפצצה היתה בקוטר גדול מזה של הקנה ולכן "הולבשה" עליו. הדוידקה הופעלה במשיכת חבל של מנוף הנוקר – כאשר המפעילים הסתתרו רחוק מאחורי מחסה. היא נוסתה לראשונה בהצלחה בקרב על אבו כביר ביפו במרץ 1948. אולם היא המשיכה להיות כלי נשק לא תקין, רבו בה התקלות, ומספר פגזי הנפל היה רב. ברם, התברר כי לקול הנפץ וההבזק האדיר שהיא יצרה – היה אפקט מורלי חיובי על המפעילים, ומנגד – הערבים היו מבוהלים ונסו מעמדותיהם, בכל פעם ששמעו את שריקת האימים של הפגז. משקלה הקל יחסית של המרגמה, גרם לנטייתה "לקפוץ" מספר מטרים אחורה – ולכן הדגם הקטן שלה כונה "פרעוש" – והדגם הכבד יותר זכה לשם החיבה "דוידלה". הדוידקות היו למועילות ביותר כסיוע ארטילרי בהתקפה, וחסכו חיי לוחמים, שעד להופעתן בשטח, נאלצו הלוחמים לשאת חומרי נפץ על גבם, ולהתקרב סמוך לעמדת האויב.

המרגמה (צילום: אדם אקרמן)

ההשפעה הפסיכולוגית של רעם הדוידקה, עלתה על כוח ההרס שלה. אך עד הגעת תותחים ומרגמות תקינים ארצה – היא זכתה להערכה רבה והיתה לאגדה. הערבים התייחסו אליה כנשק הסודי של היהודים, וחשבו שחומר הנפץ בה, מכיל חלקיקים אטומים, שסוד ייצורן הועבר על ידי מדענים אוהדי ישראל מארה"ב. בין הקרבות החשובים ביותר בהן הדוידקה הוכיחה עצמה היה בעצירת המתקפה הירדנית על הנוטרדאם. אחרי קרבות קשים ובחסות הפגזת תותחים ירדנים מאזור שער שכם לעבר הנוטרדאם, הצליחו כמאה חיילים ירדנים לפרוץ לחצר המתחם. בלית ברירה, מח"ט גדוד "מוריה" ביקש להפעיל את הדוידקה שהיתה במגרש הרוסים, ולירות פגזים על כוחות האויב – למרות החשש שבגלל אי דיוקה של המרגמה, עלולים להיפגע גם המגינים. למרבה המזל נחתו כל שלוש הפצצות שנורו מהדוידקה, לתוך החצר שהיתה תפוסה בידי הלגיון וגרמה לבהלה בשורותיו. אבדות הערבים הסתכמו בקרוב ל-100 לוחמים, כאשר כמעט כל קציני הלגיון נפגעו. במצב זה הורה מפקד הלגיון גלאב פחה, על נסיגה כללית. כך גם ארע בקרב המכריע על מנזר סן סימון, שבעקבותיו החלה בריחת האוכלוסייה הערבית מקטמון. בספרו על "הקרב על סן סימון", מספר בהתפעלות אריה חשביה על השימוש היעיל במרגמת "צינור הברזל". צינור שלדבריו, "מטיל מיכל גדוש במסמרים ורסיסי מתכת". זוהי עוד אגדה שדבקה בדוידקה, שלא הטנ"ט, הוא הגורם להשמעת קול הנפץ האימתי – אלא שברי אבנים, חצץ ומסמרים הנפלטים מהצינור. לוחם אחר שהשתתף בקרב זה, דב זילברברג, מספר: "לפנות ערב הביאו אלינו את הדוידל. רבות שמענו על כלי זה וגם עתה עדיין היה עטוף במסתורין, לא כולם זכו לראותו… שני פגזים נורו מהלוע לעבר הבית עם התריסים הירוקים. הפגז הראשון פגע בכביש ליד הבניין, ואילו השני החטיא את מטרתו. ההתפוצצויות האדירות של הפגזים, הלהיבו את החברה שלנו, ורישומם של רעמים אלה על הערבים, לא היה כנראה פחות מזה". מסתבר כי הערבים נטשו את הבניין בבהלה והוא נתפס ריק עם מחסן נשק.

הבניין להריסה בפאתי הכיכר (צילום: אדם אקרמן)

בטקס חנוכת אנדרטת הדוידקה ב-1956, השתתף דוד ליבוביץ. בהרימו את הלוט מעליה נחשף הפסוק החרוט על אחת מאבניה "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה" (מלכים ב יט: לד). בין האורחים הנכבדים היו שמעון פרס (אז מנכ"ל משרד הביטחון), דב יוסף (שהיה המושל הצבאי של ירושלים ב-1948) וחיים הרצוג (קצין המודיעין והמבצעים הראשי של צה"ל בהקמת דרך בורמה ופריצת המצור על ירושלים). דוד ליבוביץ נפטר ב-1969 ובשנת 1973 קבלה אלמנתו בשמו, את פרס ביטחון ישראל. האלמנה החליטה לתרום את כל סכום הפרס – ליתומי מלחמת העצמאות.