הפינה ההיסטורית: גטו ורשה כפי שלא נראה מעולם – התערוכה החדשה במרכז בגין

בשבוע שבו ישבנו סביב שולחן הפסח וקראנו בהגדה, רצוי לזכור ולהיזכר כי בערב פסח 1943, (19 באפריל) החל המרד היהודי הגדול בגטו ורשה, על ידי קומץ צעירים מתנועות נוער יהודיות. הם היו חסרי סיכוי לצאת "מהאפלה" הנאצית, ללא תקווה לשחרור מולדתם הנכספת, שהרי פולין היתה עבורם ארץ נכר, בעוד ארץ ישראל היתה חלומם הנכסף, וללא נחמה שבמותם יוכלו לפחות בני משפחתם או ידידיהם, להינצל מהתופת סביבם.

ברור היה לכ-750 הלוחמים, שלא יוכלו לעמוד מול העוצמה של הצבא הגרמני המאומן המצויד במיטב סוגי הנשק ובטנקים – אך הם החליטו להציל את כבודו של העם היהודי. אחרי שלוש שנים של מחסור ורעב, עם נשק דל, כשהם סחוטים מעבודות כפיה – הבחורים והבחורות היו חדורי רוח לחימה. הם עמדו משך ארבע שבועות בגבורה עקשנית ונואשת, תוך גרימת עשרות אבדות בנפש לגרמנים והשמדת ציוד צבאי – היו הלוחמים לסמל של מאבק אפשרי וגלוי בגרמנים. המורדים הפכו כל בית בגיטו למבצר, יצרו בונקרים ופרצו מתוך תעלות ביוב. הפיקוד הגרמני החליט להעלות באש את בתי הגיטו ולהטיל פצצות גז לתוך הבונקרים. המרד דוכא, אך הוא הפיח כוח חיים בכל תנועות ההתנגדות – והיה למופת שלא אבדה תקוות אנוש במאבק מול הרשע הברוטלי של מכונת ההשמדה הנאצית.

הפסל לזכר מרד גטו ורשה המוצג בעיר הפולנית (צילום: נחלת הכלל, מתוך ויקיפדיה)

בפולין שלפני פרוץ המלחמה והפלישה הגרמנית ב-1 בספטמבר 1939 – חיו 3.3 מיליון יהודים. בוורשה חיו כ- 350 אלף יהודים, שהיוו כשליש מתושבי העיר. 6 שנים מאוחר יותר, בסיום המלחמה בשנת 1945, נותרו בחיים רק 18 אלף יהודים. למעלה מ-85 אחוזים משטח העיר נהרס – בשתי המרידות – היהודית ובמרד ורשה של המחתרת הפולנית. המרד הפולני נמשך למעלה מחודשיים (1 באוגוסט 1944 – 3 באוקטובר 1944). במהלך המרד, הצבא האדום הרוסי היה במרחק של 30 קילומטרים מוורשה, אך לא טרח לעשות מאמץ להשלים מרחק זה ולסייע למורדים. כאשר היטלר שמע על פרוץ המרד הפולני, הוא נתן הוראה לסגננו הימלר, להרוס את ורשה ולחסל את תושביה. ורשה, שהיתה אחד המרכזים הגדולים של תרבות יהודית באירופה ובעולם, חרבה.

הגרמנים פגעו גם בתרבותה של פולין – בזה שהרסו את המוזיאונים, הספריות, הגנזכים, הארמונות והכנסיות. סמלי הוא שחורבן גטו ורשה הסתיים בהוראה שנתן הגנרל יירגן שטרופ (מפקד מחוז ורשה), לפוצץ את בית הכנסת המרכזי. שטרופ דיווח להימלר: "הרובע היהודי בוורשה איננו עוד". נציין כי שטרופ, שעל מנת להתגבר על הקושי בכיבוש גיטו ורשה החליט לשרוף אותו על אלפי תושביו – נתפס בתום המלחמה, נשפט והוצא להורג בוורשה, במקום בו ביצע פשעיו. ורשה הייתה סמל למאבק על החירות של שני העמים, ואף כי התקוממויות נחלו מפלה בשדה הקרב, הרי ניצחונן היה מוסרי – ניצחון רוח החופש על הברבריות הנאצית, על תאוות ההרס ויצר ההשפלה וההשמדה של הנאציזם, שראו ביהודים וגם בפולנים עמים נחותים.

תערוכת הצילומים במרכז מורשת בגין (צילום: אדם אקרמן)

150 צילומים נדירים מוצגים בימים אלו בתערוכה חדשה במרכז מנחם בגין – חלקם מוצגים על הקירות ורובם רוכזו באלבום מהודר. האוסף הזה הוא פרי עמל רב שנאסף על ידי המוזיאון הפולני בוורשה – המתעד את ההתקוממויות. הצילומים מציגים תמונות מחיי היום יום בגיטו ורשה, ואת ההתמודדות על ההישרדות. הם מראים את ההרס השיטתי – ואת ההכנות להשמדת הגיטו הגדול ביותר על אדמת אירופה. הגיטו מנה בשיאו כ-450 אלף יהודים – בשטח בנוי של 307 דונם בלבד. גיטו וורשה הוקם באוקטובר 1940 ונסגר בחומה סביבו על יושביו – באמצע נובמבר 1940. לאחר סגירתו, החל תהליך הדרגתי של חיסול אוכלוסייתו. התירוץ הרשמי של הגרמנים לסגירת הגיטו – היה כאמצעי להגנת תושבי וורשה מפני מגפות. בפועל, הצפיפות, הרעב, התנאים הסניטרים הנוראים – הם שגרמו למגיפות – ובעיקר לפרוץ מחלת הטיפוס. מטרת הגרמנים היה לנתק את היהודים, משאר אוכלוסיית וורשה והכנעתם. תוך כשנה וחצי נפטרו בגיטו כ-90 אלף יהודים מתשישות ומחלות – והתנאים הירודים שיצרו הגרמנים. בין יולי 1942 לספטמבר 1942, התרחשה "האקציה הגדולה" בגיטו וורשה – כאשר כ-300 אלף יהודים גורשו ברכבות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. בגיטו נותרו רק כ-60 אלף תושבים. הגרמנים השתמשו בשיטות הונאה – כאשר פרסמו מידע כוזב שלפיו הנשלחים יועברו למזרח פולין – ושם יקימו למענם מחנות עבודה. בגיטו המורעב, עם מתים שהתגלגלו ברחובות וילדים יחפים לבושי סחבות שהתחננו לפת לחם – האפשרות לצאת ממנו לחיי עבודה – נראו כהגשמת חלום.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ברם תוך זמן קצר התבררה רשעות הנאצים – שכל מטרתם היה למלא את המכסה היומית לגירוש – ואם לא תושג בהסכמת הכלואים בגיטו – הרי יופעל נגדם כוח אלים. כמו כן יותר ויותר חדרו הידיעות לגיטו, שלמעשה המשלוחים מסתיימים ברצח אכזרי ובהשמדה. בינואר 1942 הוברחה בסתר לאה זילברברג-שרנקה מוילנה, לוחמת צעירה בת 21, שספרה לחברי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפקודו של מרדכי אנילביץ – על הטבח בפונאר של 70 אלף יהודי וילנה, שבצעו הגרמנים עם פלישתם. הידיעה המוכחת שהגרמנים מחסלים את הגיטאות – והדוגמה של צעירים חברי תנועת נוער ציוניות בוילנה – לא ללכת כצאן לטבח, עוררה את חברי אי"ל להתכונן להתקוממות. בימי "האקציה הגדולה" התארגנה גם תנועת המחתרת של צעירי הציונות-הימנית (אצ"י), בפיקודו של פאול פרנקל. שתי המחתרות לא שתפו פעולה ולא נקטו בהתנגדות משמעותית בעת "האקציה הגדולה". אולם, כאשר ב-18 בינואר 1943 הגיעו הגרמנים לביצוע "מבצע העקירה" השני בגיטו – הם נתקבלו להפתעתם בהתנגדות מזויינת. פעולת הגירוש נפסקה – וכאשר חזרו בהוראת הימלר – בערב פסח 1943 להשלים את חיסול הגיטו – התחולל המרד ההרואי גיטו ורשה.

האנדרטה לזכר המרד הפולני בוורשה (צילום: ד"ר אבישי טייכר, CC BY-SA 3.0, מתוך ויקיפדיה)

למרבה הצער שני הארגונים אי"ל הסוציאליסטי ואצ"י הרביזיוניסטי – פעלו בנפרד. לארגון אצ"י היה יותר נשק ומקלעים והוא היה מאומן יותר, והתרכז במבנים סביב כיכר מורנובסקי. ארגון אי"ל שלרשותו היו רק רובים ורימונים, בקבוקי תבערה ואקדחים, נלחם בעזרת טקטיקה ניידת של צליפה ונסיגה – שבצעו חוליות בנות 20-10 חברים. לעומתו, אצ"י התבסס יותר בעמדות קבועות וברשותו היו גם מקלעים כבדים. הגרמנים שתכננו תוך שלושה ימים להשלים את תהליך השילוח שנקטע – נפלו למארב ושני כלי רכב משוריינים שלהם עלו באש. ההתקדמות נעצרה והמורדים החזיקו מעמד משך חודש ימים, מול הסתערות יומית של כ-2000 חיילים גרמנים. שני לוחמי אצ"י אף הניפו מעל לגג מטה הארגון, בכיכר מורנובסקי, שני דגלים – האחד של פולין האדום-לבן והשני דגל כחול-לבן. הדגלים התנופפו משך 4 ימים – והגרמנים השקעו מאמץ רב כדי לשרוף אותם.

מתוך התערוכה במרכז מורשת בגין (צילום: אדם אקרמן)

ב-8 במאי 1943 הגיעו הכוחות הגרמנים לבונקר המרכזי של ארגון אי"ל, ברחוב מילה 18 והקיפו אותו. מרדכי אניליביץ ו-51 לוחמיו שנשארו בחיים – החליטו להתאבד שלא ליפול בידי הנאצים. ב-16 במאי הותקף גם הבונקר של אצ"י , לוחמיו גילו התנגדות מזויינת – ורק 11 מהם – ביניהם פאול פרנקל – הצליחו לסגת והתמקמו בבניין ברחוב גיזבורסקה 13 – שם הם המתינו לחילוץ מתואם, על ידי אנשי מחתרת פולנים. אולם כתוצאה מהלשנה – כוחות גרמנים קיבלו ידיעה מדויקת על הימצאותם במקום. קרב דמים התנהל בינם לבין הנצורים בתוכו. כל לוחמי אצ"י נספו – לא לפני שהרגו ארבעה גרמנים ופצעו נוספים. היה זה הקרב המאורגן האחרון של מרד גיטו וורשה. העשן שהיתמר מעל הגיטו משך שבועות ארוכים – תועד במספר תצלומים בתערוכה בהם רואים מ"הצד הארי" של העיר (בו התגוררו תושבי העיר הפולנים) – הולכי רגל צופים בתדהמה בשריפות.

מאחר והתאריך י"ב בניסן, ערב פסח, אינו יום מתאים ליום זיכרון לאומי – החליטה ממשלת ישראל בשנת 1951 (שעוגן בחוק ב-1959) – לקרוא את כ"ז בניסן – כיום שיוקדש להתייחדות עם קורבנות השואה ומעשי הגבורה. יום זה חל שישה ימים לאחר תום חג הפסח (השנה הוקדם ביום, ל-5 במאי) – ומתרחש בימי ספירת העומר – שהם ימי אבל לעם בישראל. תאריך זה חל גם שבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – וליום העצמאות שבא אחריו. אירועי יום הזיכרון נפתחים מדי שנה בשעת ערב – בעצרת ממלכתית "ברחבת גטו ורשה" ביד ושם.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".