שמו של ר' אריה לוין (1969-1885) מרטיט עד היום לבבות רבים – דתיים וחילונים – ובחלוף השנים אף מתעצמת החיבה כלפיו. לפני כחודש, בסוף מרץ, צוינו 55 שנים לפטירתו, ונזכרתי באירוע שהתקיים לזכרו בשנת היובל ללכתו.
זה קרה בקיץ 2019, כאשר מלאו, כאמור, 50 שנה לפטירתו של "הצדיק הירושלמי", מאות ממוקיריו התקבצו בחצר רחבת הידיים של מוזיאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים. היה זה ערב מרגש שהועלו בו קווים לדמותו של איש המופת והחסד הזה. מידותיו הטובות ומסירותו להיטיב עם הסובלים, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלכאים והנדכאים, לעודד מרי נפש ולבקר מוכי גורל – הפכו אותו לנערץ על חלקים נרחבים של הציבור הדתי והחילוני. לא בכדי נבחרה חצר המוזיאון לניהול אזכרה לכבודו, כי במשך 25 שנה שימש כ"רב האסירים" של אסירי המחתרות אשר נכלאו בו. הבניין שימש בתקופת המנדט הבריטי כבית הסוהר המרכזי.
ר' אריה לוין (צילום רפרוקודציה: אדם אקרמן)
בשנת 1920 פנו שלטונות המנדט והרבנות הראשית בבקשה למנות רב לכלא. ברם, קשה היה למצוא מועמד שהיה מוכן לוותר על שבתותיו ועל חגיו ו"להתפלל עם העבריינים". רבי אריה לוין, שהיה ידוע באהבתו לבריות והצטיין באהבת ישראל ובמעשי צדקה וחסד, נענה בנפש חפצה לבקשת ידידו ומורו הרוחני, הרב אברהם יצחק קוק, לקבל את התפקיד. שני תנאים היו לו – האחד שלא לקבל תמורה כספית והשני להיקרא "הרב של האסירים", ולא "רב בית הכלא".
דירת החדר של ר' אריה לוין (צילום: אדם אקרמן)
וכך, למעלה מחצי יובל שנים, הוא הגיע לכלא ולבית המעצר "קישלה", והביא לאסירים פתקאות מבני משפחותיהם. לאחר חוזרו לביתו – היה מכתת רגליו בגשם ובשלג, בקור ובחום בסמטאות ירושלים ומוסר דרישת שלום מהם לקרוביהם. בתוך כיסיו ושרוולי "הקפוטה" היה מבריח מכתבים ומעביר ידיעות חשובות לכלא – והבריטים שגם בעיניהם נחשב לדמות נעלה, לא העזו לערוך חיפוש בכליו. ר' אריה לוין עודד את האסירים בעת מצוקתם, הפיח בהם אמונה וחיזק את רוחם. הוא ליווה את לוחמי המחתרות, האצ"ל והלח"י – בהם אלו שעלו לגרדום – בתפילותיו ובכך שהעניק להם את ההרגשה שהם קידשו את שם ישראל ומותם הוא לא יהיה לשווא. הוא גילם עבורם את אחדות ישראל והיה להם לאב ברגעיהם האחרונים.
כרוז על הילולא לזכרו ר' אריה לוין (צילום: אדם אקרמן)
ר' אריה היה קטן-קומה, חלש גוף, שפוף קמעה, עטור זקן לבן, לבוש קפוטה שחורה, עניו וצנוע בהליכותיו, אך הדור פנים, שהילך קסמו על הזולת והיה לאגדה ולדמות מופת. פוגשיו מספרים שעיניו קרנו חום אנושי, היה מקדים לברך לשלום, לחיצת ידו הרכה והחזקה בו זמנית חיממה את הלב, ודבריו מלאי האופטימיות והאמונה רוממו את הרוח. הוא לא כתב מאמרים, לא נשא דרשות בפני קהל אלפים ולא דיבר בכלי תקשורת מודרניים – אך בשיחה רגילה ופשוטה, מלווה בהומור דק, ידע להשפיע גם על השכנת שלום בית. ר' אריה עודד יתומים ואלמנות, סייע לעניים בסתר, שימח אבלים ועצובים והיקנה להם תקווה. הוא הקל על סבלם ומכאובם של הנדכאים ודרש לראות תמיד את הטוב שבזולת ולדון אותו לכף זכות.
רוצים להישאר מעודכנים?
אהבתו ללוחמי המחתרות שאותם ביקר גם בלא עכו, בבית המעצר בלטרון ובכלא נשים בבית לחם – לא נבעה מהיותו איש פוליטי. לעולם לא השתייך לסיעה או לפלג כלשהו. בצוואתו ביקש מבניו לא להשתייך לשום מפלגה, אלא לדבוק באחדות ישראל. מדי שבוע היה יוצא ר' אריה לבקר גם בבית החולים למצורעים בטלביה, אף כי באותם ימים נחשב הדבר למסוכן לבריאות, והתעניין בחולים ובייסוריהם ומברכם. באישיותו הפשוטה והאצילה היתה אופטימיות קורנת ואמונה, ואלו תמיד השפיעו עליו והעניקו מאור לפניו וקסם לדבריו, שיצאו תמיד מן הלב וחדרו ללב הזולת.
בית המדרש שהקים ר' אריה לוין (צילום: אדם אקרמן)
אריה לוין נולד ב-1885 בעיירה ליד ביאליסטוק שברוסיה הלבנה. הוא למד בישיבות הבולטות ביותר במזרח אירופה, ובגיל צעיר נודע כמתמיד ועילוי. ב-1905 עלה לבדו ארצה וההמלצות שנשא ממוריו סייעו לו להכיר את רבן של יפו והמושבות, הרב קוק. קשרי ידידות חמה נרקמו ביניהם ור' אריה היה מבאי ביתו בירושלים. ר' אריה לא עסק ברבנות, אלא התמנה ב-1917 למשגיח רוחני בתלמוד תורה של ישיבת "עץ חיים", ושימש בה כל חייו. שכרו היה זעום, אך גמולו הגדול היה במגע מתמיד עם הילדים אשר אהב. לא היה צריך להתדפק על דלתו, שהיתה פתוחה בפני כל ילד עני ונדכא, והיה קשוב לבעיותיהם. "חדרו" היה למעשה קמרון חדר המדרגות, הוא בחן בעיניו כל ילד בהגיעו בבוקר, כדי לזהות שמחה או עצב על פניו, הסתכל אם נעליו בלויות או לבוש מרופט, והשתדל לסייע בגלוי ובסתר למלא מחסורם.
אירוע לציון 50 שנה למותו של ר' אריה לוין בחצר מוזיאון אסירי המחתרות (צילום: אדם אקרמן)
ביתו הצנוע והדל בשכונת משכנות ישראל (ברחוב הנקרא כיום על שמו) הכיל רק חדרון אחד צר וארוך. מחיצה הפרידה בין מיטת עץ לבין המטבח שהיה מצויד בפתיליה בלבד. חרף זאת ביתו היה פתוח לכל אדם והוא אירח נזקקים שאסף מרחבי העיר. סייעה בידו רעייתו, הרבנית חנה, שהיתה גם סועדת בשמחה דל ויתום. היא חוותה עמו רגעי סבל אישיים קשים, כאשר שניים מילדיו נפטרו בגיל רך בזמן המחסור והרעב, ששרר בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה.
בבית זה שכן בעליית הגג בית מדרש צנוע, שהתקיים בו טקס רווי בחרדת קודש הנקרא 'גורל הגר"א' – הטלת גורל המיוחסת לגאון רבי אליהו מווילנה. בדצמבר 1950 הושבו לישראל, גופותיהם של ל"ה אנשי שיירת הלוחמים שנפלו בינואר 1948 בדרכם לסייע לגוש עציון. אנשי הרבנות הצבאית, הצליחו לזהות רק עשרים ושלוש גופות, ותריסר נשארו בספק. רב ירושלים, צבי-פסח פרנק, ביקש בלחץ ההורים להיעזר בהטלת "גורל הגר"א", וסבר שרק צדיק כר' אריה ראוי לבצע את הטקס הנורא. ר' אריה לוין הדליק תריסר נרות, נטל ספר תנ"ך ישן ששימש אותו משחרותו, ומול ארון הקודש הפתוח פתח אותו פעם אחר פעם, במקום אקראי. הנוכחים, כולם נציגי ההורים, עלעלו בו שבע פעמים וחיפשו את הרמז בדף הפתוח שלפיו יקבע בכל דפדוף שמו של אחד החללים. השתוממותם והתפעלותם היתה רבה, כאשר כל דף שפתח הכיל בפסקנות רמז, או בפעם אחת אפילו את שמו הפרטי של אחד מהחללים.
שלט ההסבר על ר' אריה לוין מחוץ לביתו (צילום: אדם אקרמן)
ר' אריה לוין נפטר בגיל 84, ובהלווייתו ב-28 במרץ 1969, השתתפו אלפים, ביניהם נשיא המדינה זלמן שזר, מעריצו מנחם בגין, ראשי ישיבות, נציגי כל שכבות הציבור והמוני עם מכל החוגים והעדות. רבים ממשתתפי הלוויה זכרו את האגדה העממית הנפוצה בישראל, כי בכל דור קיימים בעולם 36 צדיקים (הל"ו) שבזכותם העולם קיים, ולא היה בליבם ספק כי ר' אריה לוין היה אחד מהם.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
