הפינה ההיסטורית: שכונת הארמונות המפוארת של ירושלים חוגגת 130 שנה

סיור בשכונת הבוכרים מזמן פגישה עם תולדותיה של קהילה מונעת בדחף דתי ותודעה לאומית-ציונית, שראשוני אנשיה החלו להגיע לירושלים כבר ב-1872, והשתקעו תחילה בעיר העתיקה. בשנת 1889 החליטו ראשי העדה הבוכרית בעלי ההון, שמעמדם הכלכלי היה מבוסס ביותר, להקים שכונה למופת שתקרא 'רחובות' (השם נבחר לפי הפסוק "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", בראשית כ"ו : כ"ב).

הכוונה היתה להקים שכונה במתכונת אירופאית עם בתי מידות מפוארים בנויים מאבן, רחובות יפים ורחבים ובהם נטועים שדרות עצים, עם בתי כנסת ומוסדות ציבור ובית מרחץ. תוכננו חצרות הקדש, שסביבן יבנו מבנים עם דירות, שיוקדשו לטובת חברי הקהילה הנזקקים. על רקע הבנייה הפשוטה בירושלים באותה תקופה, נחשבה השכונה למפוארת והגדולה ביותר בעיר.

הרחוב על שם שלמה מוסאיוף, מייסד השכונה, ואבן הזיכרון לייסוד השכונה (צילום: אדם אקרמן)

הבית הראשון בשכונת 'רחובות' נבנה בשנת 1894 על ידי שלמה מוסאיוף, אחד מיוזמי השכונה, שהגיע ארצה עם 40 ארגזי זהב. הוא הקים בית כנסת ולבנו, שהיה בכור ילדי שכונת 'רחובות', קרא רחביה. צמוד לבניין נבנתה חצר הקדש – עם 25 דירות לבני הקהילה, שלא היה באפשרותם לבנות בתים לעצמם ובמתחם נבנו עוד מספר בתי כנסת.

וכך, קמה שכונה מתוכננת שרחובותיה היו ברוחב כ-10 מטרים, ישרים וניצבים זה לזה, ומצטלבים שתי וערב – כך שנוצרו ריבועים רחבי ידים, שעל ידם נבנו בניינים גדולים. בתי המגורים נבנו על פי המסורת הבוכרית, אופייניים לקהילות פטריארכליות, מבנים ארוכים, המוקפים חצר סגורה ובהם בין 10-7 דירות לבני המשפחה ולמשפחות הצאצאים. הבניינים היו דו קומתיים, נבנו כך שהקירות החיצוניים התנשאו מעל הרחוב, ובהם מספר רב של חלונות, עם תבליטים רבים (בעיקר מגן דוד), ולכל הפתחים – דלתות וחלונות – היתה צורה קשתית. הקירות היו מסיביים ועוביים חצי מטר ויותר, ומבחוץ כוסו באבן מסותת. גגות רעפים אדומות נקזו את מי הגשמים אל מרזבים, שהובילו את המים אל בורות לאגירת מי-הגשם. הדירות היו מרווחות ביותר, ובהם מספר חדרים גדולים.

חזית בית דוידוף (צילום: אדם אקרמן)

לאורך השדרות המרכזיות בשכונה נטעו עצים, נוצר שוק גדול, נבנו שני בתי מרחץ ומקוואות והוקמו 18 בתי כנסת. לרבים מבעלי הבתים שמשו המבנים המפוארים רק כמעונות קיץ, שאליהם הגיעו בעת עלייתם לרגל לעיר – בעיקר בתקופה שבין חג הפסח לחג השבועות.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 היו בשכונת הפאר למעלה מ-120 בתים, שבהם התגוררו כ-1,500 בני העדה הבוכרית, שהיוו כעשירית מכלל קהילת הבוכרים. חשוב לציין כי סביב שנת 1870 נכבשה בוכרה על ידי רוסיה, והיא ראתה בבני הקהילה היהודית בבוכרה את העדה הלא מוסלמית המבוססת ביותר כלכלית, דבר שהעניק ליהודים חופש דתי וזכויות כלכליות נרחבות – ובעיקר מונופול על סחר הכותנה. בזכות מעמד מועדף זה, יכלו יהודי בוכרה להגיע בנקל לארץ ישראל, שכן אוניות עולי הרגל הרוסים, נהגו לצאת בקביעות מנמל אודסה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה השכונה לדוגמה למודרניות, אך בו בעת היא היתה גם עדתית ומלוכדת, והצטיינה בדאגה לחבריה העניים. ומצטיינת בדאגה לכל חבריה העניים. שנות המלחמה, ובעיקר המהפכה הבולשביקית, הביאו לפגיעות כלכליות קשות בקהילה הבוכרית, עם החרמת רכושם של יהודי בוכרה. רוסיה וטורקיה היו לאויבים – והגברים בשכונת הבוכרים נדרשו להתגייס לצבא הטורקי.

השוק המשופץ (צילום: אדם אקרמן)

האמידים שבהם ברחו לחו"ל. השליט הטורקי האכזר ג'מאל פחה, שבקבלת הפנים שנערכה לכבודו בשכונה ב-1912, אמר עליה: "יופי ועושר בה, כבוד ותפארת", השתלט עם פרוץ המלחמה על הבניינים הבולטים בה. הוא הפך אותם לאורוות סוסים, למשרדים ולבתי מאסר. הבתים הוזנחו, אמידי השכונה שנמלטו, השכירו בתיהם לאוכלוסייה בוכרית ענייה, שלא דאגה לטיפוחם. בנוסף, הטורקים גדעו את שדרות העצים, בעיקר את האקליפטוסים שניטעו ברחוב יחזקאל המרכזי, לצורך שימוש בעצים להסקה. השכונה בבת אחת איבדה מזוהרה. עץ אקליפטוס בודד נותר ליד החמאם הטורקי, שנשאר עדות לעצי הנוי שבהם טבלה השכונה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בתום המלחמה המשיכה השכונה בתהליך הדעיכה, שלא לומר הגסיסה. אוכלוסייה ענייה נכנסה להתגורר בה, הבתים פוצלו למספר יחידות משנה – והושכרו. מרבית מוסדות החינוך של העדה הבוכרית נסגרו מחוסר תקציב, והקהילה הבוכרית עזבה ברובה את השכונה, והחל תהליך איטי של התחרדות. בהמשך החלה להיווצר מתיחות בין החרדים לבין החילונים. לאחר מלחמת העצמאות היתה שכונת הבוכרים לאזור ספר ונשכחה גדולתה ותפארתה. רק בתום מלחמת ששת הימים ב-1967, החלו להתגבש תוכניות לשיקום השכונה, הריסת כמחצית מהבתים המתפוררים ושימורם של המבנים בעלי משמעות היסטורית.

השוק המקורה (צילום: אדם אקרמן)

בשנת 1979 צורפה השכונה לפרויקט שיקום שכונות, אך ריבוי הבעלויות על הבתים הקשה את תהליך השיקום. משנות ה-1980 החלו התושבים החרדים להתנכל לדיירים החילוניים, כשבין השאר הוצת החמאם הטורקי. בבנייני הענק השתכנו מוסדות חרדים. כך למשל הבניין המפואר ביותר בשכונה – בית יהודיוף-חפץ (רחוב עזרא 19) – שנחשב לבית הפרטי המפואר ביותר בירושלים וכונה "הארמון", שוכנים כיום שני בתי ספר חרדים: "בית חנה" ו"בית יעקב", ולא ניתן לבקר בו.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, הפך הארמון למפקדה צבאית טורקית. לאחר הכיבוש הבריטי נערך בארמון סדר פסח לחיילים היהודים בצבא הבריטי. כחודש לאחר מכן נערכה במקום קבלת פנים מפוארת לגנרל אלנבי. בתקופת המנדט שימש הבניין כבית ספר אותו ניהלה שושנה שפיצר, שנישאה לדוד רזיאל, מפקד האצ"ל. כך הפך הבניין למרכז פעילות ארגון האצ"ל. המבנה הדו קומתי הענק, אורכו 55 מטר, ומצב תחזוקתו כיום ירוד, ציורי הקיר שהיו בו מתקלפים וחזיתו השחירה. על גגו ניצבו בעבר עשרה גביעי אבן, מהם נותר כיום רק אחד.

מנגד, דוגמה נאה לבניין ששרד את תהפוכות הזמן ושמר על יופיו, ניתן למצוא בבית דוידוף (רחוב הבוכרים 10). יוסף דוידוף היה ממנהיגי קהילת סמרקנד ומעשיריה, שעסק בבוכרה בתעשיית הכותנה. בהגיעו לארץ ב-1914, בנה את הבניין כהעתק לחווילתו שהיתה בטשקנט. גובהו של הבניין יוצא דופן בשל גגו הכפול, המעניק לו ממד של פאר. בשנות ה-1920 שכנה בבניין הגימנסיה העברית, שמכאן עברה לבניין הקבע שלה בשכונת רחביה. בשנות ה-1980 שופץ הבניין ועיצובו הפך למודרני ולצבעוני. החזית היפה והמעוטרת בגילופי אבן ובסמלי מגן דוד, נוקתה ב"נקוי חול". במקום שכן משך כ-20 שנה "מרכז הכוזרי" לעבודות רקמה. בסיוע יהדות דרום אפריקה בבניין היום פועל מנהל קהילתי שכונתי.

בניין הארמון (צילום: אדם אקרמן)

משנות ה-2000 משרד השיכון ועיריית ירושלים מגבשים תוכניות לשיקום השכונה, תוך שימור של חזיתות הבתים ואישור להוספת קומה שלישית. במסגרת זו הוחלט על שימורם של 45 מבנים – ונקבעו 10 מבנים מונומנטליים לשימור קפדני ביותר. אולם, גם תוכנית זו לא נאכפה ובשכונה נבנו בתים חדשים שקיבלו אישור לשש קומות. האוכלוסייה החרדית הענייה ומרובת הילדים, נזקקת לתוספות בנייה רבות – ואינה מודעת לחשיבות הארכיטקטונית וההיסטורית של המקום.

בית הכנסת המרכזי בשכונה (צילום: אדם אקרמן)

בשנת 2021 הושלם פרויקט שיקום קטע מקורה של שוק הבוכרים, באורך של 80 מטר, בהשקעה של שמונה מיליון שקלים, ובכך ניתן לראות את ראשית תהליך ההבראתי של השכונה. נראה שרק ראיית שיקום שכונת הבוכרים כפרויקט לאומי ורב היקף – יוכל להחזיר לה את הוד העבר.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".