קרית היובל, מרכז העיר (צילומים: ארנון בוסאני)
קרית היובל, מרכז העיר (צילומים: ארנון בוסאני)

סיפור לשבת: מאיר, נסיך האופל הבהיר

בין קרית היובל למרכז העיר - סיפור מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 22.12.17 11:29

מאיר ניגש בפעם השלישית לבחינות בבית הספר למינהל, וקיווה שהכישלון בשני המבחנים הראשונים לא יחזור הפעם על עצמו. כל חבריו משכונת קרית היובל ידעו על הבחינה, ואיחולי ההצלחה היו כנים לגמרי. הם ריחמו על מאיר, שהיה בחור מבריק ומאורס לנערה נהדרת ממרכז העיר. הוא היה ישר וגלוי לב, ואת הפטור מהשירות הצבאי קיבל כי מצאו אצלו מום בלב. הוא ניסה לערער על הפטור בלשכת הגיוס אבל נדחה. בערעור השני הזמין אותו קצין הרפואה לשיחה ואמר לו: "בירושלים יש המון מתחזים. אז למה אתה מסתובב בלשכה כל הזמן ומנסה להתגייס?". מאיר, שהיה בחור רהוט ונאה, הסביר לרופא שהוא מרגיש כשיר לחלוטין, אבל הרופא לא השתכנע. הוא טען שהמום עלול לסכן את חייו, ושאסור לו לעשות מאמץ גופני חריג. הטענה שיש תפקידים אחרים בצבא לא הרשימה את קצין הרפואה. מאיר הבין שהצבא איננו מוכן לקחת עליו אחריות.

קרית היובל (צילום: ארנון בוסאני)

קרית היובל (צילום: ארנון בוסאני)

בעיתות חירום ניסה מאיר להתמזער נוכח המבטים שנעצו בו ברחוב. אם היה יכול, אולי הנפת שלט גדול בנוסח "יש לי מום בלב" היתה מצילה את כבודו. במשך הזמן למד לספוג את העלבונות. בקרית היובל התייחסו אל מאיר כבן המקום, אחד משלהם, ועל מצב בריאותו לא דנו מעולם. זה היה עניין פרטי, והפרטיות היתה ערך חשוב. גם סירובו של מאיר ללכת עם חבריו לבית"ר התקבל בסלחנות. הוא לא "פרצוף של כדורגל", התבטא יוסי, מנהיג הצעירים בשכונה, וכולם הבינו שבנושאים מסוימים אין להטריד את מאיר שלא לצורך, כלומר, אף פעם. מאיר ראה במעמדו המיוחד דבר מובן מאליו, שיקע את עצמו בקריאה של ספרים מכל הסוגים. בולמוס הקריאה אפשר לו להתבודד שעות ארוכות ביממה ולרכוש לעצמו שם של מלומד. כך הצליח להימלט מביקורת על הזמן הארוך שהוא השקיע בכל ספר. מאיר ידע שהוא "דיסלקטי". הוא שמע על כך מהיועצת בבית הספר התיכון, אחרי שנכשל שוב ושוב בבחינות הבגרות. הוא היה ילד רהוט בדיבור, אבל הקשיים בקריאה ובכתיבה הכשילו אותו בכל מקום. כאלו היה חייו: תיכון בלי בגרות, חלומות שווא על שירות צבאי עטור תהילה, סופר בלי ספרים ומשורר בלי שירים. למזלו הנשים אהבו אותו בזכות טוב לבו והופעתו הנאה.

הוא מצא משרה במשרד עורכי דין גדול, ובעיקר ענה לטלפונים. מאיר לא ראה בכך משום פחיתות כבוד. הוא חיבב מאוד את חברותיו המזכירות, התייחס בכבוד מאופק לעורכי הדין הרבים שנכנסו ויצאו מהמשרד, והמנהל ברוך לוי ראה בו עילוי שכבול במבואות המשרד בעטיין של מגבלותיו. "פרומתאוס בשאוֹל", כך כינה אותו מר לוי בלבו. בשם הזה עיבד אלבר קאמי את הסיפור המיתולוגי. המנהל לוי התגאה מאוד בלמדנותו ובבקיאותו במיתולוגיה יוונית ורומית, אבל הוא חשש שמאיר ייעלב מהכינוי המנופח. מאיר הדיסלקטי היה גיבור בעיני מר לוי, שאולי היה מאוהב בו באופן בלתי מודע. במשרד ידעו כולם שמאיר הוא "חביב המנהל", אבל לא ייחסו לפקיד תכונות של חנפנות או ערמומיות. "יש לו את זה", אמרה עליו שותפתו בחדר המינהל יפה. זה היה ברור לכולם. אולי הוא קורא כל מסמך שלוש פעמים לפחות, אבל ההבנה שלו חברה למאור הפנים כדי לשוות לו חן מיוחד, שלא היה ניתן לכּמת אותו במלים. יפה היתה מבוגרת בהרבה ממאיר, נשואה ואם לילדים אבל החיוך שלה האיר את החדר העגמומי במקצת. מאיר אהב את המשרד וצמצם את חלומותיו ואת שאיפותיו, כדי שהסטאטוס קוו לא יפגע בתחושת האושר שהוא פיתח בחשאי. גם כאשר עו"ד חן דרור, איש גס רוח וכוחני שמאיר סלד ממנו, צעק עליו בחדר הקבלה אחרי ששכח להשאיר לו הודעה בנושא די זניח, מאיר שרד. זה היה לא נעים, עו"ד דרור היה כמעט בן גילו של מאיר, ואלמלא הבחינות הארורות היה הפקיד "שֹם את דרור בכיס הקטן", כפי שאמרה יפה. הוא החליט שאת הבחינות של המכללה למינהל הוא חייב לעבור בהצלחה.

 

חברתו גלי (בעצם ארוסתו, חשב מאיר) גרה בבניין גבוה ברחוב הלל, בדירה משלה. הוריה האמידים כבר עזבו מזמן לתל אביב ואחיה היחיד שהה לזמן בלתי ידוע בפריז. היא עבדה קשה ובמסירוּת במחלקה לעבודה סוציאלית בעירייה. למאיר קראה "נסיך האופל הבהיר", כינוי מוזר שדווקא נגע ללבו. מאז שערכו טקס אירוסים בבית הוריה בצפון הישן של תל אביב, מאיר נשאר ללון בדירתה כמעט בכל לילה. היא שקדה על עבודת המאסטר שלה באוניברסיטה העברית, ולבה נשבר בעבר בגלל רומן כושל עם חבר ללימודים. נראה שגלי הסיקה מסקנות, נפתחה אל מאיר גופנית ונפשית, על אף שחברהּ הצטייר בעיניה כאיש מאופק מדי. בתקופה האחרונה היה שקוע כולו בהכנה לבחינה לפקידות משפטית והיה פחות קשוב לסיפוריה על לימודיה או על משפחתה. לקראת הבחינה היה מאיר מתוח מאוד, בקושי הגיב לליטופיה במיטה, וגלי נעלבה עד עומק נשמתה. היא היתה אלילה בבית, הצליחה מאוד בלימודים ובצבא ומאיר טרם הציג אותה בפני אביו האלמן, שחי בבית אבות בדרום העיר. מאיר לא התבייש כלל באביו הנחמד, אבל חשש מפני ביקור משותף עם גלי. בית האבות עצמו היה מדכא, וגלי החילונית האולטימטיבית ולבושה הצבעוני עלולה להביך את אבא יעקב. זו היתה החמצה: יעקב היה עדיין בהיר מחשבה ודיבור ויש להניח שהיה יוצר קשר יפה עם גלי. שמא מאיר חשש מזה? אולי הבעיה היתה נעוצה בקשר שלו עם גלי ולא בפחדים המעמדיים שלו מפני הוריה? גלי סברה שמאיר מהסס כיוון שאינו אוהב אותה די הצורך. היא החליטה להמשיך להפציר במאיר לפגוש את אביו אבל רק אחרי הבחינה.


מרכז העיר (צילום: ארנון בוסאני)

מרכז העיר (צילום: ארנון בוסאני)


מאיר נכשל גם בפעם השלישית. הוא הצליח לענות בזמן רק על השאלה הראשונה והבוס שלו מר לוי ניחם אותו בעדינות ואמר שהוא לא זקוק לבחינה כדי להפגין את כישוריו הרבים. הוא הבטיח לנסות לדאוג לו לבחינה בעל פה. מאיר חייך בפיו, אבל לא בעיניו. גלי תחשוב שהוא מפסידן נצחי, לוזר, ואפילו החברים הטובים בשכונה יתאכזבו ממנו. הוא ביקש וקיבל חופשה לחודש ימים, הוציא חלק מחסכונותיו מהבנק וטס לרומא מבלי להיפרד מגלי או מהחברים. כשחזר מקץ שנתיים גלי כבר היתה נשואה לאחד המרצים שלה, אבל לפחות מר לוי החזיר אותו לעבודה. בגיל 28 מאיר חש כזקן מופלג וכבר הִפנים, שמה שהיה הוא שיהיה.

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר