נורית ששון התעוררה לפנות בוקר בדירתה החדשה בשכונת רמות ורק מקץ דקות ארוכות קלטה את מקום המצאה. חצי שנה חלפה מאז גירושיה מאלברט, והיא היתה עדיין שרויה באֵבל. היא התאבלה על עצמה ופחות על אלברט. בחודשים הספורים שבילתה איתו היא חיה כאילו בתוך חלום. הוא היה איש עדין, אבל תמיד התייחס אליה כאילו היתה אפיזודה חולפת בחייו. בסצנת הפרידה שלהם נורית היתה תוקפנית במיוחד ואילו אלברט היה נתון לאחד ממצבי הרוח המיוחדים שלו, שהקנו לשתיקתו הארוכה אופי כמעט אלים. להטחה שלה ("אז הייתי רק זיון בשבילך!") הגיב בחיוך קצת מתנשא, ולא טרח להתייחס לתוכן הדברים. נורית לא היתה רגילה להשתמש במלים כאלה וניסתה לחייך מבעד לדמעות. אלברט יצא מן הדירה ורק הודיע שבתוך כמה ימים יגיע לאסוף את חפציו. כל זה היה דל ועלוב, והגשם והקור לא הקלו על הדברים. רק מקץ כמה ימים הבינה שאלברט העקשן לא יחזור. היא לא ממש התגעגעה, אבל קצת חששה לגור לבד. השכונה ליד דירתה החדשה נראתה סבירה אבל קצת מנוכרת. אין שכנים, אמרה לאחותה בטלפון, אלא רק מקלטי טלוויזיה מהבהבים מכל בית.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- הזירה של אתר "כל העיר"
בהדרגה הפך החשש העמום שלה לפחד מנקר ומדאיג. בלילות הציצה שעות אל רחוב גולדה מאיר מבעד לחלון, ודימתה שאנשים אפלים, לבושים בשחור, המתינו לה מחוץ לדירה. כאשר סיפרה זאת לחבר ישן מהאוניברסיטה הוא רק חייך ואמר שאף אחד לא יכול לצפות לדברים משמחים מגולדה מאיר. בדיחות סרות טעם כאלה רק העמיקו את בדידותה. אין לה עם מי לדבר, למעט כמה חברות מהעבודה בשעת הקפה בבית הספר, שהיו עסוקות מאוד בדאגות הקטנות שלהן. העמית החביב עליה ביותר, חנן רוזן, היה טרוד בגירושיו השניים. נורית בכל זאת השתדלה לעזור לו, להושיט לו כתף ולבסוף אף נתנה לו קצת יותר מזה. היא לא התחרטה על כך, רוזן היה נלהב אבל עדין, והשילוב הזה תמיד משך את לבה. הסיפור ביניהם נגמר כאשר רוזן מצא לו ידידת נפש חדשה מהגבעה הצרפתית ובתוך שבועות אחדים עבר לגור איתה ונראה מאושר מאוד. הוא לא טרח להתנצל או להצטדק. הוא היה זקוק לכלה צעירה וזכּה, לא לאישה ממורמרת עם קמטי צער ליד שפתיה. נורית, שנחשבה לאישה יפה, הבינה שמרוץ העכברים השאיר אותה מאחור. היא תצטרך להתפשר כאשר יגיע לסביבתה המיידית גבר אחר.
בינתיים נשארה בביתה כמעט בכל ערב, קנתה מקלט טלוויזיה גדול וצפתה בסדרות מתח ודרמה מכל העולם. היא ריחמה על עצמה, אבל קצת פחות. ייתכן שתוכל למצוא אושר עדין ומנחם, גם בלי גבר משלה. ביום שישי בערב הכינה לעצמה ארוחה טובה, שתתה קצת יין אדום, שכבה במיטה וצפתה בטלוויזיה. משהו בכל זאת הטריד אותה והפר את שלוותה. היא ניגשה לחלון, וראתה דמות של גבר בתחנת האוטובוס ממול. הוא נעץ מבט ממושך וישיר בחלונה, ונורית מיהרה ללבוש חלוק מעל החזייה השחורה שלה. האיש ישב ממש מתחת לפנס הרחוב, והיא ראתה שיש לו עיניים ירוקות זוהרות, אולי כמו חתול רחוב. הבעת פניו היתה יותר סקרנית מאשר עוינת. לאט לאט הבינה, שהאיש לא מחכה לאוטובוס. האורח ברחוב גולדה מאיר היה ישות עוינת, אולי אפילו רצחנית. נורית חשבה לטלפן למשטרה, אבל נמלכה מיד בדעתה. הזר לא איים עליה בגלוי, לא קפץ אגרופים ולא חרק שיניים. העיניים הירוקות משכו את לבה. מעולם לא ראתה צבע כזה אצל בן אנוש.
נורית חזרה למיטה, התבוננה בסרט המוצלח בטלוויזיה, ולמען האמת השתעשעה קצת גם בגופה על חשבונו של הזר ירוק העיניים. כאשר ניגשה שוב לחלון, מקץ שעתיים, הוא עדיין עמד בתחנה, עישן בנחת סיגריה, וקיבע את מבטו באור החיוור שבקע מדירתה. המבט בעיניו היה עתה מזלזל יותר מאשר חומד. הוא ציפה שתזמין אותו לדירתה, אבל נורית מיאנה להיות טרף קל. אולי צרם לה שהיא חוותה אורגזמה על חשבונו, ואילו הוא נשאר קפוא בתחנה. בכל זאת תחושת הנקמה כלפי הגברים שנטשו אותה נשארה חדה. המרירות גברה על החמלה, ומזה הסיקה נורית שהיא צוללת בהדרגה לגיל העמידה.
בחצות הפתיע אותה חנן רוזן בצלצול טלפוני. לטענתו, הוא דאג לשלומה. "איפה החברה החדשה שלך?" שאלה. רוזן ענה קצרות שאין לו שום בעיות איתה, אבל הודה שהוא מתגעגע לנורית. נורית כעסה, וטענה שרוזן ממש מחקה את התנהגותו של בעלה לשעבר. "אם תרצה אותי, יש על מה לדבר", אמרה בגילוי לב שלא אפיין אותה בעבר. רוזן נשף קצת בכבדות והודה, שהוא כמה לגוף של נורית. זה הספיק לה והיא טרקה את השפופרת. בחוץ ישב הזר ושוב קיבע את מבטו הירוק בחלונה. היא פתחה את החלון לרווחה ואותתה לו בידה לעלות לדירתה. זה היה המעשה הנועז ביותר של נורית בכל תולדותיה. האיש נעלם מתחנת האוטובוס בתוך שניות ומיד לאחר מכן דפק על דלתה.
שכונת רמות
נורית פתחה מיד את הדלת וצללה בזרועותיו של הזר. הם השתעשעו שעות ארוכות, והזר אמר שקוראים לו נקדימון. באשמורת האחרונה שניהם היו עייפים מאוד, נרדמו כמעט אבל כאשר נורית פקחה את עיניה הזר שטען ששמו נקדימון כבר נעלם ואיננו. נורית לא נעלבה אבל רטנה. עוד מגע מיני משכר עם נקדימון לפני שתקום לעבודה היה יכול להיות מענג. היא הסתפקה במה שהיה והלכה ללמד עם חיוך על שפתיה. בהפסקה פטפטה קצת עם חברותיה ששמחו לראות את האור בעיניה. אחרי הלימודים הלכה בגפה ל"יס פלאנט" לראות סרט צרפתי משובח, וכאשר הגיעה הביתה שכבה שוב מול הטלוויזיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
היא הכינה לעצמה כוס תה, הציצה שוב בחלון ולא ראתה את הזר. היא אולי נחלה אכזבה, אבל באנחה הכבדה שלה נמהלה גם קצת רווחה. אחרי חצות חשה כאילו במבטו של הזר מעבר לקיר. הוא שוב עמד בתחנה, אבל מבטו הירוק היה הפעם קר, כאילו לא הכיר כלל את נורית. נורית התגברה על הפחד, ואותתה שוב בידה לנקדימון, אבל האיש לא הגיב כלל, כאילו לא נתנה לו את גופה ואת נפשה רק לפני כמה שעות. אחרי שניסתה שוב ושוב שלח אליה נקדימון מבט מרוכז מאוד, והחליק בידו על צווארו, ממש איים עליה ברצח. נורית לא קלטה את המתרחש והלכה מיד לישון מתחת לשמיכה העבה. רק מקץ כמה ימי היעדרות מבית הספר פרצו חברים את דלתה ומצאו אותה חנוקה למוות. סוף נואל לחיים מבטיחים, אמרו החברים זה לזה, אבל לא נותר להם עוד מה לעשות.
