את "הדוקרת המושלמת" אתם מכירים?
היא מתיישבת בשולחן כל ערב שבת ואו חג, היא יכולה להיות מהמשפחה הגרעינית שלך ואו מהמשפחה המורחבת.
הדוקרת היא זו שממתיקה אתך מילים ואת חשה נינוחה, אבל בדיוק ברגע הזה שאת לא חושדת בה היא שולפת את הסכין הקטנה שהחביאה בכיסה ותנעץ את כל המילים המעליבות ישירות בלב שלך בעוד היא מחייכת מולך.
הטכניקה שאימצה לעצמה ערמומית, שעד שתשימי לב הסכין כבר תינעץ כל כך עמוק שייקח לך כמה רגעים להחזיר את הנשימה חזרה.
הדוקרת משתלבת יפה בשיחות, יש לה תמיד מה לומר על כל דבר, גם עליך, וכשהשיחה תגיע לפסים ידידותיים היא תשלוף, ככה בלי הכנה מוקדמת מראש כי היא אוהבת את המבט המופתע ברגע שאתה תגלה את הסכין נעוצה בך וכבר לא תוכל להתגונן.
היא או הוא, כן? מכורה למבט המופתע ולמבט הנעלב שמגיע רגע אחר כך, ולכן היא תחפש בכל הזדמנות להעליב מישהו ורק כי זה עושה לה טוב .ככה זה עם דוקר מכור, הוא אוהב להוריד אנשים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמו.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- הזירה של אתר "כל העיר"
"הנדקרת": ל' בטיפול
"אני לא סובלת את הארוחות המשפחתיות האלה. לא משנה מה אני עושה תמיד היא מעבירה עלי ביקורת", היא מספרת, "לאחרונה, אני מגיעה לארוחות האלו עם שריון, כי אני יודעת שהיא פשוט יושבת בפינה ומחכה שאומר משהו שלא נראה לה ,רק כדי לקפוץ עלי ולהעיר לי ליד כולם".
"מי זו?", שאלתי אותה.
היא השפילה את מבטה ואמרה: "מי זו יכולה להיות? אחותי. איך אפשר להתמודד עם אחות כזו שהיא האויב שלי? לא מספיקה כל ההתמודדות שלי בחוץ עם כל העולם?".
"איך הכול התחיל?" שאלתי. ידעתי שקרוב לוודאי אלו עניינים לא פטורים, שהן סוחבות מהילדות.
"אני הבכורה", כך סיפרה לי. "אחותי תמיד קינאה בי, מפרידות בינינו שנתיים, אבל היא תמיד הרגישה שאמא אוהבת אותי יותר. והיום אני יכולה לומר לה את האמת, צדקת. אבל לא אמרתי. אמא תמיד נתנה לי להרגיש אהובה ושיבחה אותי, אבל למה זו אשמתי. הייתי רק ילדה ולא הבנתי. קיבלתי את מה שנתנו לי ושמחתי. אני לא יודעת מה לעשות?".
"העבר כבר עבר, אני ניסיתי לפצות אותה יותר מידי זמן בגלל משהו שאני בכלל לא יצרתי, ועכשיו אני לא רוצה יותר להיות איתה בקשר. היא מביאה רק רוע וכעס לחיי", ל' מספרת בזעם, "אין לה משהו טוב להביא. לאחרונה הבנתי שזה גדול עלי והתרחקתי, אבל אז היא החריפה את התגובות שלה כלפי ואני לא מסוגלת יותר להיות במחיצתה. החלטתי שלא להזמין אותה ולא את בעלה וילדיה השנה אלינו לערב חג פסח, כפי שאנו נוהגים במשך שנים רבות. כשאמרתי לה את זה היא שפכה עלי קיתונות של כעס ושנאה והתקשרה לבעלי וניסתה לסכסך בינינו. עכשיו אנחנו לא מדברות בכלל".
"איך את מרגישה שאתן לא מדברות?", שאלתי.
היא נאנחה ואמרה "יש לי שקט. אני יודעת שזה לא המצב האידיאלי, אבל גם קודם לא היה".
"ומה הורייך אומרים על כך?", שאלתי אותה.
"הם בוחרים שלא להתערב, לטענתם, אנחנו ילדות גדולות ויכולות לסדר את היחסים לבד. הם טועים. למה אני צריכה לשלם על טעויות העבר של אימא שלי?".
הצעתי לה להביא את אחותה לחדר הגישור כדי לדבר בלי לדקור ובלי להעליב.
היא ביקשה שאשוחח עם אחותה בטלפון לפני הגישור.
רוצים להישאר מעודכנים?
התקשרתי כדי לתאם את הפגישה והיא רצתה לספר לי את כל מהלך הדברים. לא הסכמתי.
אמרתי לה – "אני לא נותנת טיפול דרך הטלפון זה לא מקצועי וזה גם לא נכון עבורך. תבואי לפגישה ונדבר".
הפגישה נקבעה.
חשבתי: נראה מה תביא אתה "הדוקרת", אולי אשמע על הדקירות שהיא קיבלה, אולי אגלה שהיא בכלל לא דוקרת לטעמה, אלא כולה מדממת בעצמה.
