אמא ירושלמית – הטור של מיכל | פתאום בין החסה לגמבה פגשתי את סופרת ילדותי גלילה רון פדר-עמית

איפה הימים שלא זזנו בלי חומר קריאה. שמילים היו ממגנטות אותנו אפילו אם זה בעלון הסברה. אל תתנו למסכים ולפורטנייט להשתלט על חווית הקריאה. שימרו לכם על חלקת החמימות מלאת הדימיון והשקט לנשמה.

השבוע פגשתי את סופרת ילדותי בסופר.

באזור הירקות, בין החסה לגמבה, מול העגבניות, עמדה הסופרת גלילה רון פדר-עמית. בהתחלה התלבטתי. לא האמנתי. היססתי. אך בסוף ניגשתי לשאול ולוודא. ורגע לפני שנעלמו לי המילים כמו גרופית בת 12 מול מושא הערצה ברמת אליל נוער, הספקתי להודות לה על תוכן איכותי שיצקה אל חיי מאז היותי ילדה, ועל כך שהטוב הזה נמשך גם היום אל ילדיי. ממש התרגשתי. גלילה עמדה שם ענווה ועדינה, והרגשתי שאני מביכה אותה. אז שקעתי אל תהומות ההתרגשות שלי ואפילו לא הנצחתי בתמונה קטנה.

מובן גם שכל ריכוז שלי בבחירת מוצרים אבד באותו הרגע. אם הייתם רואים מה חזר איתי הביתה לעומת הרשימה המקורית, אבל, היה שווה! הגשמתי חלום ופגשתי סופרת אהובה שללא ספק עיצבה את סגנון הקריאה והכתיבה שלי ואהבתי לעולם המילים.

(צילום: מיכל פישמן-רואה)

המפגש הזה גם הותיר בי הרבה מחשבות. ראשית הצטערתי שילדיי לא היו איתי. בביתנו האהבה לקריאה גדולה, והצלחנו להנחיל אותה גם להם. ידעתי שיתבאסו לגלות שפספסו את הסופרת האהובה. בדיוק עכשיו שהם בעיצומה של קריאת סדרתה האחרונה.

והם אכן הצטערו. תגובתם לסיפור המפגש היתה כאילו סיפרתי להם שפגשתי את סטפן. זה כל כך שימח אותי לדעת שהם מעריצים ספרות לצד תרבות המוזיקה הממלאת את עולמם היומיומי והחברתי.

בעולם של מסכים, לשמור את תרבות הקריאה זה אתגר לא קל. ספרים נתפסים לא פעם בעייני הילדים כמשהו "של בית ספר", כמטלה, כבדות שאינה גובלת בכיף.

(צילום: מיכל פישמן-רואה)

כמובן שברגע שמצליחים להחדיר בהם קריאה, הווירוס כבר משתלט עליהם לבד, אבל איך מדרבנים אותם? איך בכל זאת אפשר לסקרן אותם? מעבר להראות דוגמא אישית של קריאה.

את תולעת הספרים שבי ירשתי מהוריי, והם מעבירים אותה גם לילדיי. מגיל קטנטן הם מקפידים על טיולים לספריה הניידת עם הנכדים. פעם בשבוע ביקור בין מדפי הספרים, בחוויה שזאת לא סתם ספריה, מהלך קסם על הילדים.

אחר כך בגן – ספריית פיג'מה הנהדרת. ספרים שניתן לקרוא עם הילדים שוב ושוב עד שהם מדקלמים אותם ממש. חוויה חינוכית ומשפחתית כאחת.

ביקורים בספריות הרחוב הנהדרות הפזורות ברחבי העיר. להשתטח שם על הרצפה לעיין ולגלות ספרים יחד.

ולבסוף, לתת לילדים להקריא לנו. לבקש מהם שיפנקו אותנו, ויספרו לנו סיפור. תחושת האחריות הזה מדרבנת אותם. לשמח אותנו, לתת לנו להתגאות בהם, לפרגן להם.

אז תמצאו את הדרך הנכונה לכולכם לשלב את הספרים בחיי הילדים. ככל שיעבור הזמן והם לא יתמכרו, הסיכוי שיחזרו לנסות יקטנו. אל תחמיצו את החוויה. אין על עולם הדימיון שמעניקה לנו המילה הכתובה.

בברכת חורף של כירבולית שוקו וספרים טובים.

מיכל

מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)